9 הסרטים המיתולוגיים האלו כמעט ולא נעשו...

מפתיע לשמוע שאחד ממותחני האימה הקלאסיים והאייקונים ביותר של אשף המותחנים אלפרד היצ'קוק, כמעט ולא יצא לדרך, וזאת מכיוון שענקית הסרטים פאראמאונט - שהייתה אמורה להפיק את הסרט - לא נתנה לו סיכוי בתחילה. אנשי חברת ההפקה חשבו שהרומן משנת 1959 שעליו היה אמור להתבסס "פסיכו" הוא "דוחה" "ובלתי אפשרי לעיבוד קולנועי", ואף החליטו לסרב לבקשת התקצוב של היצ'קוק.

אך היצ'קוק התעקש על הפרויקט, הסכים לקצץ מרווחיו תמורת הפקת הסרט, ואף מימן את חלק מיצירתו דרך חברת ההפקה הפרטית שלו. בנוסף, כדי לחסוך עלויות הוא החליט לצלם בשחור לבן (זאת הסיבה שבגינה הסרט לא צבעוני), ולא שכר צוות הפקה קולנועי מקצועי – אלא השתמש באנשי צוות שעבדו איתו על סדרת הטלוויזיה שלו, "היצ'קוק מגיש". הסוף כמובן, מוכר וידוע – פסיכו הפך לאחד מגדולי סרטיו של הבמאי ולקלאסיקת אימה על זמנית באופן כללי.

לאחר שלא מצא אף חברת הפקה שהתעניינה ברעיון שלו להפיק אופרת חלל קולנועית, פנה בשנת 1977 הבמאי הצעיר ג'ורג' לוקאס לאולפני "פוקס המאה ה-20", שאיכשהו השתכנעו לתמוך בו, אך  היו מוכנים לתקצב את ההפקה ב-10 מיליון דולר בלבד, סכום שנחשב בינוני למדי במונחים הוליוודיים של אז. צילומי הסרט, שנערכו בתוניסיה, גם הם סבלו מקשיים, כשלוקאס לא הצליח להסתדר עם צוות הצילום הבריטי שהקצו לו, וגם השחקנים – מהאריסון פורד ועד אלק גינס – לא הביעו אמון שייצא משהו מההפקה הזו.

הציפיות מהתוצר הסופי היו כל כך נמוכות, עד שלוקאס עצמו, שסובל מסוכרת וסיים את הצילומים על סף אשפוז, לא הגיע להקרנת הבכורה שלו, ובמקום זאת העדיף לנסוע לחופשה בהוואי עם חברו, סטיבן ספילברג. בסופו של דבר "מלחמת הכוכבים" הכה את כל התחזיות, אפילו של יוצריו, והפך ללהיט ענק שהוביל לסאגת סרטים מוערכת ומוערצת. הסרט, שבהמשך נודע כחלק 4 של הסאגה וקיבל את השם "תקווה חדשה", הכניס לא פחות מ-755 מיליון דולר, ונחשב עד היום לסרט הרביעי ברשימת הסרטים המצליחים ביותר קופתית בכל הזמנים.

תקציב ההפקה של "טיטניק" עמד על סכום עתק של 200 מיליון דולר, אך זה לא מנע אינספור בעיות שצצו תוך כדי הצילומים: ראשית כל, הסרט - שתוכנן בהתחלה לארוך 130 דקות - התמתח ל-160 דקות, והצילומים גם הם התרחבו והתמתחו בהתאמה. שחקנים ואנשי צוות רבים התקררו, חלו בשפעת וסבלו מזיהום בכליות עקב השהות הארוכה בים ובמים קרים, 3 פעלולנים שברו עצמות במסגרת הצילומים, ושורה של אנשי צוות עזבו את ההפקה בבת אחת במחאה על התנאים. אם זה לא מספיק, גם כ-50 מאנשי ההפקה נשלחו לבית החולים, אחרי שמישהו (עד היום לא ידוע מי) החדיר למרק שאכלו באחת מהפסקות הצהריים שלהם, סם מעורר הזיות.

בסיום הצילומים המייגעים, כאשר מנהלי אולפן ההפקות ביקשו לקצר מעט את אורך הסרט, השיב להם הבמאי ג'יימס קמרון: "אתם רוצים לקצץ בסרט? תצטרכו לפטר אותי! אתם רוצים לפטר אותי? תצטרכו להרוג אותי!". הסיום, גם כאן, ידוע – הסרט לא קוצץ, קמרון לא פוטר, "טיטניק" הפך ללהיט קולנועי חסר תקדים, שהכניס 1.86 מיליארד דולרים והחזיק במשך לא פחות מעשור בתואר הסרט המכניס ביותר בכל הזמנים, וכן זכה בלא פחות מ-11 פרסי אוסקר.

אחד מסרטי הנעורים האהובים ביותר של שנות ה-80 שהיה הסרט המרוויח ביותר בקופות בשנת 1985 וזכה להמשכים מוצלחים לא פחות – כמעט שלא הגיע למסכים בכלל בתחילה. בוב גייל, אחד משני הכותבים של התסריט ל"בחזרה לעתיד", מספר שהוא "נדחה יותר מ-40 פעמים על ידי האולפנים הגדולים, ויותר מפעם אחת על ידי חלק מהם".

כאשר הציגו התסריטאים את הסרט לאולפני דיסני, מנהלי התאגיד תייגו אותו כגס מדי. גייל מספר שהם אף אמרו - בהתייחס לחלק שבו מרטין מקפליי הצעיר (בגילומו של מייקל ג'יי פוקס) חוזר לעבר, פוגש את אימו בצעירותה, והיא מתאהבת בו מבלי לדעת שזהו בנה מהעתיד - ש"זה לא מתאים לסרט לכל המשפחה תחת הדגל של דיסני". לבסוף אולפני יוניברסל הם שהרימו את הכפפה והפיקו את הלהיט הזה, וכל השאר היסטוריה, כפי שאומרים.

באמצע שנות ה-80 ג'ון לאסיטר היה אנימטור מוכשר שעבד באולפני דיסני ונדלק על הטכנולוגיה, החדשה בזמנו, של הנפשה מבוססת מחשב. לאחר שמנהליו לא התלהבו כמוהו מהרעיון לייצר סרט בטכנולוגיה זו והוא פוטר מהחברה, היה לאסיטר חלק מן המייסדים של חברת ההנפשה הממוחשבת "פיקסאר" וביים סרט קצר שנקרא "צעצוע פח" שזכה בפרס האוסקר לסרט המונפש הקצר הטוב ביותר לשנת 1988.

בשלב הזה, בדיסני הבינו שכנראה פספסו משהו, ופנו לפיקסאר וללאסיטר בהצעה להפיק יחד סרט אנימציה ממוחשב באורך מלא, על בסיס הסיפור על צעצועים שקמים לתחייה. גם אחר תחילת העבודה המשותפת לא הכל עבר חלק, בכירי דיסני כמעט ביטלו את הפרויקט באמצע בגלל חוסר הסכמה - אך לבסוף "צעצוע של סיפור" יצא לאור והפך ללהיט ענק, שגרף שבחים רבים, זכה ב-22 פרסים (כולל אוסקר) והוביל לסדרה של סרטי המשך המופקים עד היום.

האמת היא שעצם העובדה שהסרט הקלאסי הזה יצא בכלל לאקרנים זוהי שלעצמה הפתעה, לנוכח התלאות שעבר בעת הפקתו. לא פחות מ-4 במאים התחלפו במהלך צילומיו, מאוקטובר 1938 ועד מרץ 1939, כשהראשון (ריצ'ארד תרופ) פוטר כמה ימים לאחר תחילת הצילומים, השני והשלישי (ג'ורג קיוקר וויקטור פלמינג) עזבו כי עברו להפקת סרט קלאסי אחר – "חלף עם הרוח", ורק הרביעי בתור, קינג וידור, הצליח לסיים את המלאכה.

אם כל זה לא מספיק, אז גם השחקנים לא רוו נחת על הסט: באדי אבסן, שהיה אמור לשחק את איש הפח, שאף אבקת אלומיניום מהמייק אפ שכיסה את פניו, הורעל ופונה לאשפוז בבית חולים, ולבסוף לא חזר לתפקידו. ריי בולג'ר, ששיחק את הדחליל, סבל מצלקות קשות מתחפושתו, ומרגרט המילטון, ששיחקה את המכשפה הרעה מהמערב, ספגה כוויות. כל זה, כאמור, לא מנע לבסוף את צאת הסרט, שהפך עם השנים לקלאסיקה אמיתית ולסרט פולחן.

אחד ממותחני הפעולה העתידניים היותר מלהיבים של שנות ה-80', כמעט נפל והפך לפרויקט אבוד בזמן הפקתו בגלל עניין אחד קטן: הבדלי גישות בין הבמאי הבריטי, רידלי סקוט, ובין צוות ההפקה האמריקאי שלו. הצילומים נערכו בלוס אנג'לס, והייתה זו הפעם הראשונה שסקוט עבד בארה"ב; במהלך הצילומים אמר סקוט לעיתונים האנגליים שהיה נוח לו יותר לעבוד עם צוות צילום בריטי, מה שעורר מהומה וחוסר נחת מצד אנשי ההפקה האמריקאים.

בנוסף, עורר עליו הבמאי גם את חמת זעמם של ראשי אולפני ההפקה של הסרט, כאשר חרג מהתקציב המקורי שהעמידו לרשותו, וגם התסריט שונה ונכתב מחדש כמה וכמה פעמים. אך על אף הקשיים, בסופו של דבר "בלייד ראנר" יצא והפך לסרט מוערך מאוד, הן על ידי המבקרים והן על ידי הקהל, וגרף בקופות כ-33 מיליון דולר – כ-4 מיליון דולרים יותר מעלות הפקתו.

"זה הדבר הכי גרוע שנכתב אי פעם. אין בזה שום היגיון. מישהו מת ופתאום חי. זה ארוך מדי, אלים, ובלתי ניתן להסרטה". זאת הייתה התגובה שקיבלו קוונטין טרנטינו ושותפו לכתיבה רוג'ר אייברי, כאשר הציגו את התסריט שלהם ל"ספרות זולה" בפני אנשי חברת ההפקה טריסטאר. המנהלים האחראים טענו שהסרט "מוטרף" מדי, והיה ברור שהם ממש לא בעניין העלילה הבלתי-לינארית, מה שהעמיד את כל הפרויקט בסכנה וכמעט גרם לכך שהסרט לא יצולם.

רק בזכות התערבותם של מפיקי העל הארוויי ויינשטיין (שהיום ידוע הודות לשורת ההטרדות והתקיפות המיניות שבהן הואשם) ואחיו בוב, הסרט קיבל לבסוף אור ירוק וטרנטינו זכה ליד חופשית ליצור אותו כפי שעולה בעיני רוחו. יצא מזה סרט פולחן שהפך לאחד מהגדולים שבסרטי שנות ה-90 והעלה את טרנטינו לדרגת במאי-על.

פרנסיס פורד קופולה, הבמאי המהולל שאחראי על יצירת הפאר הקלאסית הזו, אמר פעם על תהליך ההפקה שלה: "היינו בג'ונגל. היה לנו יותר מדי כסף. היה לנו יותר מדי ציוד. וצעד אחר צעד, הלכנו והשתגענו". אכן, למרות כל מה שהושקע בסרט הזה, לא היה פשוט להוציא אותו לפועל. הצילומים ארכו הרבה יותר זמן מאשר תוכנן; אנשי הצוות סבלו ממחלות טרופיות שונות שבהן נדבקו במהלך הצילומים שנערכו בפיליפינים; מרטין שין, שכיכב בסרט, לקה בהתקף לב במהלך הצילומים וגם סבל מבעיות בריאות נפשיות שנבעו מכך שהיה אלכוהוליסט בגמילה באותה תקופה.

אך אחת מהבעיות היותר גדולות ומפורסמות שהקשו על צילום הסרט היא שמרלון ברנדו, ששיחק את הקצין המורד קולונל קורץ, הגיע אל הצילומים מבלי שידע שורה אחת מהתסריט שלו, וכל 900 אנשי ההפקה נאלצו להמתין שילמד את תפקידו. בנוסף לכל, גם אחד מאנשי האביזרים של הסרט התגלה כשודד קברים, ונעצר ונכלא על ידי המשטרה המקומית. בסופו של דבר, על אף כל "האפוקליפסה" ההפקתית הזו, הסרט יצא לאקרנים, זכה לתשואות המבקרים והקהל, ונחשב עד היום לאבן דרך בתולדות סוגת סרטי המלחמה והקולנוע בכלל.