נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
לפני כמה חודשים פגשתי ישיש עליז אחד מזכרון יעקב. הוא סיפר לי איזו מעשיה שניזקקתי לה, ואז אמר: "אספר לך עוד סיפור וכשתגיע השעה המתאימה לספרו ברבים תוכל לכתוב אותו בעתון". כיוון שהנפתולים הפוליטיים של השבוע האחרון מעידים שהשעה המתאימה הגיעה אף הגיעה – אעשה כדברו. |
 |
|
מהומה עצומה התעוררה – טלגרמות טסו בין פלשתינה וצרפת, ומהיכלו של הברון בפריס לארמונו של הסולטן באיסטנבול – ובחזרה. ומן הסולטן אל הפחה ומן הפחה אל הביי ומן הביי אל המותצאריף, ובלשים טורקים יצאו דחופים ועימם גששים וצעירים עזי נפש ממושבות הגליל ויהודה אוחזי נשק ורכובים על סוסים. והכורמים הלכו אצל ידידיהם שבין ערביי הסביבה, ואלה שלחו שליחים לשכם ולעכו, לנצרת ולג'נין, ובדקו בשוקי הבהמות מסאפוריה ועד נחל איסכנדרין ויעברו בהר אפריים ובארץ שלישה – ולא מצאו ויעברו בארץ שעלים – ואין. ויעברו בארץ ימיני – ולא מצאו. הלכו חמורינו, בלעה אותם האדמה". והימים עברו, והשבועות נקפו, והחודשים חלפו – ולחמורים אין זכר. אט, אט הוקטן היקף החיפושים והמשטרה הטורקית, כמו שאומרים היום, עברה לאפיק המודיעיני, אלא שגם כאן לא זכו לרמז, ולא לשמועה, לא לקצה חוט ולא לבדל זנב. והשנים עברו, מלחמת העולם הראשונה פרצה, האנגלי בא לארץ, דורות חדשים נולדו וישנים הסתלקו ורק זקני זכרון יעקב ואי אילו צעירים שאוהבים לשמוע מעשיות – הכירו את סיפור גניבת החמורים. אחרי מלחמת ששת הימים אף נסעו כמה מהם אל מחנות הפליטים, שמא יאותו שכניהם לשעבר, לספר להם משהו שסיפרו להם אבותיהם על חמורי היהודים. ברור היה שהחמורים עצמם כבר הלכו בדרך כל בשר, אבל הסקרנות בערה. שאלו והתעניינו – ולשוא. איש לא זכר ואיש לא ידע. עוד שנים חלפו, הסיפור כדרך הסיפורים, התכסה בערפילים של אגדה. זכרון יעקב גדלה ותיף, וכשמלאו לה מאה שנים הזמינה ממשלת ישראל את זקניה לסיור מיוחד בירושלים, והאיש המספר לי את הסיפור היה אחד המוזמנים. "עשו לנו כבוד גדול", התנוצצו עיניו, "שלחו אוטובוס גדול עם מיזוג אויר ומדריכה, הגישו מיני תרגימא ומשקאות חמים וקרים. לקחו אותנו אל הכותל המערבי, להר הרצל, למוזיאון ישראל, העלו לכבודנו מופע בתיאטרון ירושלים, ולסיום – ערכו לנו קבלת פנים בפרלמנט. התלבשנו יפה, כולנו בחליפות ובעניבות, ועלינו אל הכנסת. היושב ראש חיכה לנו בפתח, הכניסו אותנו פנימה למליאה, ושם, אחרי כל כך הרבה שנים, גילינו אותם סוף סוף: את כל מאה ועשרים החמורים". |
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: