עמי ושי בני ה-8 טיילו להם ושיחקו עד שלפתע הם הבחינו בחנות ממתקים חדשה שנפתחה ברחוב שלהם... שניהם הסתכלו בערגה על הממתקים בחלון ובלעו רוק בעודם חולמים על כל השפע שיש בחנות.
"אולי ניכנס ונראה מה יש שם?" פנה עמי לשי, ועוד לפני שזה הספיק להגיב עמי כבר פתח את הדלת ונכנס לחנות במהירות. שני הבנים הצעירים סקרו את כל הממתקים מקרוב והיו להוטים לטעום מכל אחד מהם.
לאחר כמה דקות בעל החנות ניגש לשני הילדים ואמר: "הממתקים למכירה, לא לבהייה" ופנה לסדר חטיפים על מדף.
עמי הסתכל על שי, ומבלי להגיד מילה הוא הלך לאחד ממדפי הממתקים והכניס במהרה 4 חטיפי שוקולד לכיסו. הוא אחז בידו של שי ההמום ויצא עמו מהחנות.
"מה לקחת???" שאל שי בעודו מחכה בלהיטות לחלקו בשלל.
"ארבעה שוקולדים טעימים. הם כולם שלי ובחיים לא יהיה לך אומץ לקחת לך גם!!!" השיב עמי.
שי חשב למשך כמה רגעים ואז תפס את ידו של חברו ונכנס איתו בחזרה לחנות. הוא ניגש ישירות למוכר ושאל אותו: "אתה רוצה לראות קסם מגניב?"
המוכר חסר הסבלנות ענה ביבשות: "אם זה יוציא אתכם מהחנות, אז כן..."
שי לקח ארבעה חטיפי שוקולד מהמדף, אכל אותם במהרה מול המוכר ההמום ועמי שנדהם אף הוא.
"אני מקווה שאתה הולך לשלם על זה..." אמר המוכר בכעס.
שי חייך בשביעות רצון ואמר בפשטות: "אבל זה בדיוק הקסם! אתה אולי חושב שאכלתי את השוקולדים האלה, אבל בעצם הם בכיס של חבר שלי!"
צחי חזר מבית הספר והתיישב לאכול ארוחת צהריים עם אימא.
- "איך היה היום שלך בבית הספר חמודי?" שאלה האימא.
- "היה יום ממש ממש טוב!" ענה צחי בשמחה.
- "איזה יופי, מה קרה היום?"
- "בשיעור הראשון עשו לנו בוחן פתע בלשון וכל הכיתה נכשלה. בשיעור השני היינו אמורים לשחק כדורגל, אבל המגרש בשיפוצים אך שלחו את כולם לספרייה והיינו צריכים ללמוד בשקט. אחר כך בשיעור השלישי התחלנו נושא חדש בהיסטוריה וקיבלנו מלא שיעורי בית."
- "זה לא נשמע כמו כזה יום טוב עד עכשיו…"
- "אבל בשיעור הרביעי היה ממש כיף כי עשינו ניסוי ממש ממש גדול בכימיה."
- "אוקי זה נחמד לשמוע, ומה תעשו מחר בבית הספר?"
- "נלך לראות את הבולדוזרים מפנים את ההריסות."
בלונדינית אחת התקבלה לעבודה כמורה לחינוך גופני של ילדים בכיתה ט'. בשיעור הראשון שלה היא נתנה לילדים לשחק כדורגל, אך הבחינה לפתע שבזמן שכל הילדים רצים אחרי הכדור, ילד אחד עומד לבד, רחוק מכולם, ולא נראה שהוא נהנה בכלל.
היא ניגשה אליו ושאלה אם הוא בסדר. "כן", הילד ענה.
"אתה יכול ללכת לשחק עם האחרים, אתה יודע", היא אמרה לו.
"לא, נראה לי עדיף שאני אשאר פה", ענה הילד.
"למה מתוק?", היא שאלה, "הם לא נותנים לך להשתתף?"
הילד גלגל את עיניו ואמר "כי אני השוער."
"איתמר, הכנת את שיעורי הבית?" שאלה המורה לימור את התלמיד שלה.
"כן, בטח! אבל הכלב שלי אכל אותם, המורה" ענה איתמר.
המורה גלגלה עיניים, הסתכלה על התלמיד ואמרה לו: "תקשיב לי טוב, אני מורה כבר 23 שנים, אתה באמת מצפה שאני אאמין לתירוץ העלוב הזה?"
"זו האמת, המורה!" התעקש איתמר, "לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו והייתי צריך למרוח עליהם חמאת בוטנים, אבל הוא באמת עשה את זה בסוף!"
שלושה ילדים פרסים מתלוננים על אביהם אחד בפני השני.
ילד 1: "אבא שלי קמצן! בארוחת יום ההולדת שלי הוא הכין לי רק 3 מנות!"
ילד 2: "אבא שלי עוד יותר קמצן! בארוחת יום ההולדת שלי הוא הכין לי רק 2 מנות!"
ילד 3: "אבא שלי יותר קמצן משלכם! לי הוא הכין רק 5 מנות בארוחת יום ההולדת!"
שני הילדים שאלו אותו איך זה הופך אותו ליותר קמצן, והוא ענה: "הוא הכין אותן מהשאריות של הארוחות שלכם!"
כתב אחד מגיע לחווה כדי לעשות כתבה על משק הפרות. הוא פונה לחוואי כורדי שעומד ליד שתי פרות ומראיין אותו.
מראיין: "כמה חלב מייצרות הפרות שלך?"
חוואי: "איזו, השחורה או הלבנה?"
מראיין: "השחורה."
חוואי: "שני ליטר ביום."
מראיין: "והלבנה?"
חוואי: "שני ליטר ביום."
מראיין: "איפה הן ישנות?"
חוואי: "השחורה או הלבנה?"
מראיין: "השחורה."
חוואי: "באסם."
מראיין: "והלבנה?"
חוואי: "באסם."
מראיין: "הפרות נראות בריאות מאוד... מה אתה נותן להן לאכול?"
חוואי: "לשחורה או ללבנה?"
מראיין: "לשחורה."
חוואי: "חציר."
מראיין: "וללבנה?"
חוואי: "חציר."
המראיין התחיל להתעצבן ואמר: "למה אתה ממשיך לשאול אותי אם אני מתכוון לשחורה או ללבנה אם התשובות הן אותו דבר?!"
חוואי: "אהה, זה כי השחורה שלי."
מראיין: "והלבנה?"
חוואי: "גם שלי."
ילד חמוד אחד הסתובב לו ברחבי העיר עם קופיף קטן על הכתף.
לפתע, עצר אותו שוטר שאמר לו "ובכן ובכן, מה יש לנו כאן בחור צעיר? אני מקווה שאתה לוקח את הקוף הזה לגן החיות..."
יום למחרת הילד טייל שוב ברחובות העיר כשהקופיף על כתפו, וכשהוא חלף בשנית ליד השוטר, זה החל לגעור בו: "היי אתה! חשבתי שאמרתי לך לקחת את הקוף הזה לגן החיות!"
הילד ענה לו: "כן, לקחתי אותו. היום אני אקח אותו לקולנוע נראה לי..."
אחרי שסיימנו קניות, שני הילדים הקטנים שלי עמדו מול הדלת של המכונית בזמן שאני סידרתי את המצרכים בתא המטען, ומיד התחילו לריב אחד עם השני...
עמית, בן 4, התחיל לצעוק: "אני יושב בצד שמאל!" ואחיו עומר, בן 5, ענה בתגובה: "מה פתאום? אני יושב בצד שמאל!". ככה הם המשיכו דקות ארוכות ובצעקות חזקות יותר ויותר בזמן שכל האנשים בחנייה נועצים בנו מבטים, עד שלא יכולתי יותר.
"מספיק! עומר מבוגר יותר אז הוא יכול לקבוע בנושא הזה, עמית, תן לו לשבת בצד שמאל."
"איזה כיף!" הגיב עומר הנרגש, "רק תגיד לי אבא, איפה זה צד שמאל???"
מורה אחת שאלה את תלמידיה: "האם בני האדם חכמים יותר מבעלי החיים?"
קמה תלמידה אחת וענתה: "לא. בעלי החיים חכמים יותר מבני אדם. כשאני מדברת אל הכלב שלי הוא תמיד מבין אותי אבל כשהוא מדבר אלי אני אף פעם לא מבינה אותו..."
אימא שלי לימדה אותי על חשיבות פורקן הרגשות – "עוד מעט אני אתן לך סיבה לבכות!"
אימא שלי לימדה אותי על חשיבות הקפדה על קשר עין – "תסתכל עלי כשאני מדברת אליך!"
אימא שלי לימדה אותי על היגיון – "בגלל שאני אמרתי ככה, זה למה!"
אימא שלי לימדה אותי על ציפייה – "חכה חכה, שאבא יבוא הביתה..."
אימא שלי לימדה אותי על קבלה – "כשנגיע הביתה אתה תקבל ממני מנה!"
אימא שלי לימדה אותי על פרדוקסים – "מה אתה חושב לעצמך? תענה לי כשאני מדברת אליך... אל תענה לי!"
אימא שלי לימדה אותי על התמודדות – "אם תיפול מהנדנדה ותשבור את המפרקת, אל תבוא לבכות לי."
אימא שלי לימדה אותי על אנטומיה – אם לא תפסיק לעשות פרצופים, יהיה לך פרצוף עקום כל החיים."
אימא שלי לימדה אותי על חשיבה לעתיד – "אם לא תעבור את המבחן בדקדוק, לעולם לא תצליח למצוא עבודה טובה."
אימא שלי לימדה אותי על העל-חושי –"תלבש מיד את הסוודר! אתה לא חושב שאני יודעת בדיוק מתי קר לך?"
אימא שלי לימדה אותי על הומור – "כשתחתוך את האצבעות ברגליים מהמשחק עם מכסחת הדשא, שלא תרוץ אליי אחר כך!"
אימא שלי לימדה אותי על התבגרות – "אם לא תאכל, לא תגדל."
אימא שלי לימדה אותי על מין – "מה אתה חושב, שעשו אותי באצבע?"
אימא שלי לימדה אותי על חוכמת הזיקנה – "כשתגיע לגיל שלי, תבין."
אימא שלי לימדה אותי להעריך עבודה טובה – "אם אתם הולכים להרוג אחד את השני, תעשו את זה בחוץ, הרגע ניקיתי פה!"
אימא שלי לימדה אותי על אמונה שלמה - "כדאי שתתפלל שהכתם הזה ייצא מהשטיח!"
אימא שלי לימדה אותי על נסיעה בזמן – "אם לא תיקח את עצמך בידיים אני אתן לך סטירה שתעיף אותך לשבוע הבא."
אימא שלי לימדה אותי על כוח הכבידה – "אל תאכל בעמידה, כל האוכל ירד לך לרגליים."
אימא שלי לימדה אותי על גמישות – "תראה כמה לכלוך יש לך מאחורי הצוואר!"
אימא שלי לימדה אותי על סבלנות – "אתה תשב פה עד שכל הירקות בצלחת ייגמרו!"
אימא שלי לימדה אותי על חכמת ההמונים – "ואם כולם היו קופצים מהגג?"
אימא שלי לימדה אותי על צביעות – "אמרתי לך כבר מיליון פעם, תפסיק להגזים!"
אימא שלי לימדה אותי מהו מעגל החיים – "אני הבאתי אותך לחיים ואני יכולה לקחת אותם ממך!"
אימא שלי לימדה אותי על תורשה – "אתה מתנהג כמו אבא שלך!"
אימא שלי לימדה אותי מהי קנאה – "יש מיליוני ילדים בעולם שהיו מתים להורים נפלאים כמונו."
אימא שלי לימדה אותי על ההיסטוריה של העם היהודי – "זה נראה כאילו היה בחדר שלך פוגרום!"
אימא שלי גם לימדה אותי את השיעור האהוב עלי ביותר - "חכה חכה עד שיהיו לך ילדים. אני מקווה שהם יעשו לך את מה שאתה עושה לי"
אבל יותר מהכל... אימא שלי לימדה אותי שלא כל דבר שיוצא מהפה שלה הוא קדוש!
ביום אחד בבית הכנסת השכונתי, דוד בן ה-10 ניגש לרבי ואמר: "רבי, אני חושב שעשיתי משהו רע..."
"מה כבר קרה?" שאל הרב.
"נישקתי את אחת מהילדות בשכונה על השפתיים..."
"נו באמת דוד, אתה יודע שאסור לך לעשות דברים כאלה!"
"אבל זה לא אשמתי!" ענה דוד הקטן, "היא אמרה לי לעשות את זה!"
"מי זאת הילדה הזאת?" שאל הרב.
"אני לא יכול להגיד לך, היא אמרה לי שאם אני אגלה למישהו שהתנשקנו אז כולם יתחילו לדבר עליה ולהגיד עליה שהיא ילדה רעה!"
"אתה יודע שאני אגלה במוקדם או במאוחר אז עדיף שפשוט תגיד לי עכשיו... הרי אין יותר מדי בנות בשכונה שלנו שיעשו דברים כאלה."
"אבל אמרתי לה שאני לא אספר!"
"זאת הייתה גלי בכור שגרה ליד הגינה הציבורית?" התחיל הרבי לחקור.
"אני לא מגלה מי זאת!" ענה דוד.
"אולי מיכל לוי שעכשיו עברה לשכונה?"
"אני לא מוכן לספר כלום!"
"אההה... בטח זאת הייתה הילה שוורץ שכל הזמן מסתובבת ליד הירקן..."
"השפתיים שלי חתומות!"
"אז זאת בטח הייתה ורד גליקמן שתמיד עושה צרות בבית הספר!"
"רבי בבקשה ממך, אמרתי לה שאני לא אספר."
הרבי נאנח באכזבה ואמר: "אתה ילד מאוד עקשן דוד, אבל לפחות אתה נשאר נאמן למילה שלך. יחד עם זאת אתה עדיין צריך להיענש על מה שעשית ולכן אני אוסר עלייך להגיע לשיעורים בבית הכנסת במשך חודש! עכשיו לך הביתה ותחשוב טוב על מה שעשית..."
בסיום השיחה הזאת יצא דוד הקטן מבית הכנסת ופגש ליד שער הכניסה את חברו הטוב בני שניגש אליו ושאל: "נו? איך הלך?"
"התוכנית עבדה מעולה!" ענה דוד, "קיבלתי חודש שלם של חופש מהרבי ופרטים על 4 בנות ששווה להתחיל לדבר איתן!"
דני הוא פסיכולוג ילדים במקצועו ובמקביל הוא גם אב במשרה מלאה לזוג תאומים זהים ומתוקים.
למראית עין, כמעט ולא ניתן להבדיל ביניהם למעט הבדל אחד עצום – אחד התאומים הוא אופטימיסט מטבעו שתמיד מצליח לראות את חצי הכוס המלאה ואילו השני הוא פסימיסט שתמיד שוקע במרה השחורה.
ערב לפני יום ההולדת של ילדיו, החליט דני לערוך ניסוי קצרצר בשביל לראות עד כמה גדולים ההבדלים בין שני התאומים.
בזמן שהם היו בבית הספר, הוא הניח בחדרו של התאום הפסימיסט שלל צעצועים חדשים ונוצצים, ואילו בחדרו של התאום האופטימיסט הוא שם שקית צבעונית ובתוכה גללים של סוס.
כששני ילדיו חזרו מבית הספר, ניגש דני לחדרו של כל אחד מן התאומים בשביל לראות את תגובתם.
בחדרו של התאום אשר רואה הכל באופן שלילי, הופתע דני לראות כיצד בנו בוכה ומתייפח: "מה קרה?", שאל דני בדאגה.
"יש לי המון משחקים חדשים", מירר ילדו בבכי. "עכשיו אני צריך לקרוא מלא מדריכים בשביל לדעת איך לשחק בהם, לדאוג להחליף להם סוללות כשצריך וגם ככה בסופו של דבר הם ייהרסו ויישברו!".
לאחר שהרגיעו, ניגש דני אל חדרו של התאום והופתע עוד יותר לראות את אחיו צוהל בששון ובשמחה למראה השקית הצבעונית עם גללי הסוס.
"איזה יופי לראות אותך מאושר ככה!" אמר דני בסמוך לדלת חדרו של בנו. "מה קרה? על מה כל השמחה?" שאל בסקרנות.
"תראה אבא!", אמר בנו. "הסוס שקנית השאיר לי הפתעות בכל החדר, עכשיו אני רק צריך למצוא אותו!".
מוסר ההשכל: החיים מורכבים מאוסף האירועים המתרחשים בחיינו ומהאופן שבו אנו חווים ומפרשים אותם. אנחנו לא יכולים לשלוט בדברים שקורים לנו, אך אנו בהחלט יכולים לשנות ולו במעט, את אופן ההסתכלות שלנו עליהם וכך החיים יהפכו לצבעוניים ומהנים יותר!
מקור תמונה: Filip Pticekלקראת סיום שנת הלימודים החליטה המחנכת ענת לבדוק את הרמה של התלמידים שלה במקצועות שונים. "רונית, תגידי לי בבקשה איך קראו לבנו של אברהם אבינו?" היא שאלה את אחת מהילדות שבכיתה, שענתה: "יצחק המורה".
"יפה מאוד" ענתה ענת, "ותגיד לי גיא, איך קוראים לחלק הצהוב של הביצה?" וכתגובה ענה אחד מהילדים הקטנים שבכיתה: "חלמון המורה".
"יפה מאוד" ענתה המורה המרוצה, "ועכשיו אליך רועי, אם יש לך מאה שקלים ואתה מבקש מאבא שלך עוד מאה שקלים, כמה כסף יהיה לך?"
"מאה שקלים המורה" ענה רועי הקטן בביטחון.
"אתה בטוח?" הקשתה המחנכת.
"ב-100% המורה" ענה התלמיד.
"אוי ואבוי..." אמרה ענת, "זה ממש לא תקין שילד בגיל שלך לא יודע כמה זה מאה ועוד מאה..."
"אני יודע שמאה ועוד מאה שווה מאתיים", אמר רועי, "אבל זה ממש לא תקין שאישה בתפקיד שלך לא יודעת שאבא שלי בחיים לא ייתן לי כל כך הרבה כסף."
מקור תמונה: canva.comבגן חיות ישן, מוזנח וכושל, מתה יום אחד הגורילה הבודדת שעוד נותרה חיה בו – ממש כמה דקות לפני שהמקום נפתח לקהל. הגורילה הייתה האטרקציה הכמעט יחידה שנותרה במקום מלבד כמה אריות שהוצגו שם, ובעל המקום לא יכול היה להרשות לעצמו להעביר יום אפילו בלי שהיא בסביבה. אז הוא הציע לאחד העובדים שלו ללבוש תחפושת גורילה שבמקרה הייתה במחסן, להיכנס לחצר הגורילות ו"לשחק" אותה קצת כאילו הוא הקוף הענק – תמורת 1,000 שקל נוספים למשכורת.
העובד - שהיה צריך את הכסף - לא היסס, נכנס לתחפושת הגורילה ומיהר לתפוס את מקומו בחצר הגורילות השוממה. איך שהמבקרים הראשונים נכנסו לגן החיות, הוא החל ממש להעמיד פני גורילה, לשאוג, להתרוצץ ברחבי החצר ולהכות בחזהו בחוזקה – הכל לקול תרועות המבקרים הנלהבים, שהתפלאו לראות איך הגורילה הזקנה קמה פתאום לחיים. מהר מאוד הפך העובד בתחפושת הגורילה לכוכב החדש של גן החיות, ואנשים נהרו לראות את "הגורילה-האנושית" שאף אחד לא ידע מה מתחבא מאחוריה. בעל המקום, שהיה מרוצה מאוד, העלה לעובד את המשכורת בעוד 1,000 שקל לכל יום בתחפושת הגורילה.
אחרי חודש בערך שהעובד המשיך להתחפש לגורילה מדי יום ביומו ולמשוך אל גן החיות מבקרים רבים מאוד, ההתלהבות החלה להישכח. העובד שהיה מודאג שהוא הולך להפסיד את הבונוס הנאה שלו, הבין שהוא צריך לעורר שוב את תשומת הלב – אז הוא החליט לעשות להטוט: לטפס על קיר החצר, לקפוץ על הרשת שמתוחה מחצר הגורילות ועד לגוב האריות ולהיתלות עליה תוך כדי שהוא מתקדם אל מעל חתולי הענק. התרגיל של העובד המחופש הצליח וקהל רב התאסף סביב כדי לצפות בפחד וחרדה בטריק החדש של "הגורילה".
תוך כדי הביצוע האקרובטי שלו, העובד המחופש היה כל כך מופתע מתעוזתו עד שהוא איבד פתאום את אחיזתו ברשת – ונפל על הרצפה, בדיוק באמצע גוב האריות, שהחלו להקיף אותו במעגלים. משקשק ורועד מפחד, החל העובד המפוחד לצעוק בקול רם: "הצילו! הצילו! הצילו!" לפתע אחד מן האריות התנפל עליו מאחור, ושאג לתוך האוזן שלו: "תסתום את הפה שלך עכשיו מטומטם, או שתגרום לזה שכולנו נפוטר!"
עבור לבא-במייל
