print header

ניצול השואה הנרי פלטשר בחר לענות לשאלות גולשים באינטרנט כדי להפיץ את זכר השואה

 
"לזכור ולא לשכוח" הוא אחד מהמשפטים החשובים ביותר שמלווים אותנו מדי שנה ביום השואה, ורבים מאלו שחוו את זוועות אותה התקופה בוחרים באומץ לשתף אחרים בסיפוריהם האישיים על מנת להעביר אותם הלאה. למרבה הצער, עם הזמן הולכת ופוחתת כמות ניצולי השואה שעדיין יכולים לעשות זאת, ואלו שנותרו בחיים משתדלים לעשות את מרב המאמצים כדי להתחבר עם הדור הצעיר ולאפשר לו ללמוד עוד על העבר.
 
הנרי פלטשר, ניצול שואה בן 92, החליט לקחת צעד נוסף קדימה ולענות לשאלות של משתמשי אתר האינטרנט Reddit במסגרת פורום במיוחד שנערך לקראת יום השואה. במהלך הפורום יכלו הגולשים להתכתב עמו ולשאול אותו כל דבר שיעניין אותם לגבי חייו, בשעה שהוא שיתף אותם בסיפורים אודות התקופה במחנות בהם שהה עד לשחרורו. פלטשר מקווה שבאמצעות דו-שיח שכזה הוא יוכל לאפשר לדורות הבאים ללמוד מהטרגדיה של מלחמת העולם השנייה, ולחשוף את הצעירים לפרק חשוב בהיסטוריה של העם היהודי. אתם מוזמנים לקרוא כמה מהתשובות לשאלות המעניינות שנשאלו במהלך השיחה המיוחדת.
 
 

"היכן נולדת ואיפה אתה מתגורר כיום?"

"נולדתי בווינה שבאוסטריה, וחייתי בה עד גיל 18 לפני שנתפסתי והועברתי על ידי הנאצים למחנה הראשון בו שהיתי. כיום אני מתגורר באוונטורה בפלורידה."

"מה היה מחנה הריכוז הראשון שאליו הגעת?"

"המקום הראשון שאליו נשלחתי היה מחנה המעבר דראנסי. מדובר בתחנה הראשונה מבין שבעה מחנות שונים בהם שהיתי במשך למעלה משלוש שנים. הועברנו אל דראנסי בקרונות בקר צפופים ודחוסים ללא מזון או מים, כאשר דלי אחד במרכז הקרון שימש אותנו לשירותים. הריח היה קשה מנשוא. לאחר שישה ימים הרכבת עצרה, והשומרים נכנסו ובחרו 300 גברים שייצאו איתם החוצה. אני הייתי מספר 298. הרכבת המשיכה בדרכה לאושוויץ וכל שאר האנשים בה הוצאו להורג. לעולם לא אשכח את המספר 298."

"איך נראו החיים במחנות?"

"הנאצים לקחו אותנו מהרכבת לעבוד בבית חרושת לנעליים. עבדתי שם במשך כארבעה שבועות, ולאחר מכן נשלחתי לפיסקוביצה, שם עזרתי לבנות גשרים במשך מספר חודשים. התחנה הבאה שלי, במהלך החורף, הייתה במחנה בלכהמר. שם הפכתי מאדם למספר 177153. המקום הזה היה גיהינום, והעונשים בו היו חלק משגרה יומיומית, כאשר באחד מהעונשים הללו נשברו השיניים הקדמיות שלי. במקרה אחר היינו צריכים לעמוד בקור במשך מספר שעות, ואחד מהאנשים לא הצליח להתאפק והטיל את מימיו במקום. האיש הוצא להורג בתלייה. כעבור שנתיים בבלכהמר נשלחנו לצעדת המוות במטרה להביא אותנו לגרוס-רוזן שבשטח פולין. בהמשך הועברתי לבוכנוואלד, לאחר מכן לאלטנברג ולבסוף לוולדנבורג."

"איך התמודדת עם הרעב?"

"הרצון לשרוד והצורך לאכול גרמו לי לקחת לא מעט סיכונים. נהגתי לצאת בלילה כדי לגנוב כמה תפוחי אדמה לא מבושלים מהמטבח בבלכהאמר, ובאחד מהמקרים הצליח אחד מהאסירים לתפוס כלב מסוג רועה גרמני ונאלצנו לאכול אותו כדי להישאר בחיים. באותן השנים זה היה מבחינתנו סעודת מלכים, וזו הייתה הפעם היחידה בחיים שעשיתי דבר כזה." 

"איך נראו רגעי השחרור שלך?"

"לא ידעתי ולא הבנתי את מה שקרה. באותו הזמן הייתי בצעדת המוות לוולדנבורג, ובמהלכה הצלחתי לברוח ולהסתתר בלול תרנגולות שהיה לצד הדרך. השיירה האמריקאית התקדמה לעבר המקום בו התחבאתי, וכאשר ראיתי טנק אמריקאי וחייל אמריקאי חשבתי שהוא הולך להרוג אותי כי לא זיהיתי את המדים שלו. למרות זאת החלטתי לצאת ולהתקדם לעברו מתוך תקווה לקבל סיוע, וכך ניצלתי."
 

"מה היה מצבך הרפואי באותה תקופה?"

"כאשר שוחררתי, ב-11 באפריל, הייתי חולה מאוד. סבלתי מתת משקל ובקושי יכולתי לאכול, לדבר או ללכת. בהמשך עברתי מספר ניתוחים כדי לייצב את מצבי." 

"האם אתה מציין את יום השחרור שלך באיזושהי צורה?"

"בוודאי. מבחינתי יש לי שני ימי הולדת. הראשון ב-14 במרץ, והשני ב-11 באפריל. אני זקוק לימי ההולדת הללו כדי לשים כל דבר בחיים בפרופורציה הראויה לו ולהמשיך לחיות אותם במלואם."

"האם שקלת אי פעם להסיר את המספר שעל הזרוע שלך?"

"למרות שמדובר בזיכרונות קשים מאוד, חשוב לזכור את העבר. הסרת הקעקוע היא מבחינתי הסרת חלק מההיסטוריה שלי. הגרמנים רצו להסיר את קעקועיהם של חלק מהניצולים לאחר סיום המלחמה, ואני משוכנע שלא מעט אנשים הסכימו לעשות זאת. מבחינתי, עם זאת, הקעקוע מוכיח לי שאני כאן ושהצלחתי לשרוד את הזוועות ולהמשיך לחיות למרות הכל!" 
 

"מה היית רוצה שמורים יספרו לתלמידיהם על השואה?"

"מורים צריכים לספר את הסיפור במלואו כפי שהוא קרה. ההיסטוריה היא לעתים אכזרית, אבל אסור להירתע ממנה. אנחנו לומדים על חלק גדול מההיסטוריה שלנו דרך ספרים, אבל האירוע הזה קרה במהלך החיים שלי, הייתי עד לו ואני עדיין בחיים כדי לדבר עליו. עכשיו אני בן 92, ומדי יום עוזבים אותנו לא מעט ניצולים. כאשר כולנו נעלם, קל יהיה לצערי להטיל ספק במה שקרה. מסיבה זו, אנחנו צריכים לחנך את כולם כל עוד אנחנו יכולים. הזוועות הללו לא התרחשו לפני אלפי שנים, אלא במהלך חיי. העובדה הזו מניעה אותי לעשות הכל כדי לספר את הסיפור שלי ואת סיפוריהם של רבים אחרים."

 

מקור: יוסף ב.
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.