אל תיכנס לי לחיים!

לפעמים כשילדינו מגיעים לגיל הנעורים, פתאום הם שוכחים מי הביא אותם והקדיש להם את חייו, ולא פעם אנחנו עלולים לשמוע את המשפט "אל תיכנסו לי לחיים!". אם אתם מרגישים שילדכם התרחק מכם, ושמעתם את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמים, הסיפור הבא יגלה לכם בדיוק מה אתם אמורים לענות לו בתגובה.

כשהבן שלך אומר לך: "אל תכנס לי לחיים!"
מה אתה אמור לענות לו?

התשובה הנכונה צריכה להיות:
לא אני הוא זה שנכנס לחייך, אלא אתה הוא זה שנכנסת לחיי.

לפני הרבה שנים, הודות לאל ולאהבה בין אמך וביני, נכנסת אתה לתוך חיינו.
עוד בטרם נולדת כבר העסקת את מרבית זמננו.
בזמן שגדלת בשלווה בקרבה של אמך, היא נשאה אותך בתוכה לכל מקום.
אני הייתי צריך לסייע לה ולדאוג לכל מלאכות הבית שהיא לא יכלה לבצע בגללך.
בלילות שהצקת לה מבפנים, היא לא עצמה עין, וגם אני לא.

ההוצאות שלנו גדלו לאין שיעור.
רוב כספנו הלך למיטב הרופאים שטיפלו באמך ובך כשגדלתם ביחד, 
וכן לקניית כל הדרוש כדי לקדם אותך בבוא היום,
עגלה, מיטה, בגדים וצעצועים.
לא היה דבר שחסכנו ממך, לא פעם על חשבון הצרכים האישיים שלנו.

אז הגיע סוף סוף היום שבו נולדת.
מהלילה הראשון שהגעת הביתה, לא אפשרת לנו לישון.
כל 3 שעות הערת אותנו בבכי כשהיית רעב.
היו גם פעמים שהתעוררת מכאבי שיניים, ומלבד לבכות אתך ביחד, לא ידענו איך להקל על כאביך.

כשהתחלת ללכת, עמדנו תמיד מאחוריך כדי לדאוג שלא תיפול.
לא יכולנו יותר לשבת לקרוא עיתון או לראות טלוויזיה, כי תמיד היינו צריכים לשמור עליך,
ואם לרגע היינו מאבדים אתך קשר עין, מיד היינו רצים אחריך כדי לדאוג שלא תיפגע.

אני זוכר את היום הראשון שבו לקחנו אותך לגן,
ואת כל השבוע שלאחריו בו איחרנו לעבודה כי לא רצית להישאר שם לבד.
בכית והחזקת אותנו ביד כדי שלא נעזוב אותך.
רק אחרי דקות ארוכות, כשקבלת בטחון,
היית רץ פנימה לשחק עם חבריך מבלי להגיד לנו אפילו שלום.

המשכת לגדול, ובתקופת בית הספר כבר לא רצית שנבוא אתך.
כשהתחלת לצאת עם חברים והיינו לוקחים אותך למסיבות,
היית מבקש שנוריד אותך ברחוב הסמוך לפגישה כדי שלא יראו אותנו אתך.
הבילויים התחילו להתארך לשעות הקטנות של הלילה,
אבל לא הסכמת שנגביל אותך בזמנים.
וכשהיינו מעירים לך על חבריך, היית מתנפל עלינו כאילו הם אלה שהיו אתך כל החיים,
ואנחנו הזרים.

שוב לא ישנו בלילות מדאגה כי אתה לא חזרת עד שעות הבוקר וניתקת את הנייד.
לא פעם קראת לנו "זקנים רגזנים" שלא מבינים דבר.
אני תוהה אם אי פעם חשבת איך יכולנו להעניק לך כל כך הרבה אהבה עם כל הפגמים האלה שאתה מייחס לנו. 

יותר ויותר אנחנו יודעים עליך פחות ופחות.
אני יודע עליך בעיקר ממה שאחרים מספרים,
כי אתה כבר לא מדבר ולא מספר לנו מה קורה אתך.
עכשיו אתה פונה אלי רק כשאתה צריך ממני דמי כיס, אוטו, שכר לימוד או עזרה בהוצאות,
ועצוב מכך, אני פונה אליך רק כשאני צריך להעיר לך.

ולמרות זאת, בכל פעם שאתה אומר לי:
"אל תכנס לי לחיים!"
אני עדיין מוכן להשיב לך:
בני, לא אני הוא זה שנכנס לחייך, אלא אתה הוא זה שנכנסת לחיי

אך אני נשבע מעומק לבי שמאז היום הראשון אינני מצטער אפילו לרגע אחד על כך שנכנסת לחיי, ועל כך ששינית אותם לתמיד!

כל עוד אני חי ונושם, אעשה כל מאמץ להיכנס לחייך כפי שאתה נכנסת לחיי,
כדי לעזור לך, כדי לעצב אותך, כדי לאהוב אותך וכדי לעשות ממך איש טוב – ככל יכולתי.

אלה שמוכנים להיכנס לחיים של ילדיהם
הם אלה שאפשרו לילדיהם להיכנס לחייהם, והם אלה שמצליחים לעשות את ילדיהם אנשים מצליחים ואוהבים.

הורות היא בסופו של דבר מתנת שמיים.

הוריכם הם לא אנשים מושלמים, אבל הם אוהבים אתכם מכל הלב, כל מה שהם רוצים הוא בטובתכם והצלחתכם. הם אלה שהביאו אתכם לעולם, וילוו אתכם לאורך כל חייהם.

הוריכם הם בסופו של דבר מתנת שמיים.