maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

קטע כואב של יליד תש"ח

אנו, שנולדנו פה, או עלינו בילדותנו,  אנו שגדלנו כאן, להורים שעלו, לעיתים ברגלים, שגדלנו בדירת חדר או שניים, שיצאנו לשחק ברחוב, קלאס, גולים ומחניים.

אנו, ששרנו שירי מולדת באהבה ובכוונה גדולה, שהכנו שיעורי בית ללא מחשב, טלפון סלולארי, או טלוויזיה חינוכית. הטלפון לא צלצל בילדותינו, ברוב בתי הורינו, המזגן-טרם נפוץ היה, היה לנו חם בקיץ, קר בחורף... פשוט, לא ידענו... לא, לא סבלנו, יצאנו החוצה, לרחוב, לשכונה, ומצאנו שם את כל המי ומה, מתחת לעץ, אם היה, הסתתרנו מן החמה, התחלקנו עם חברים, בכל מה שהיה, עשינו הכול, להגשים חלומות הורינו, שהיו חדורי הנעות ללמדנו, לחנכנו, להעשירנו, שנעבוד במשרד, ולא - כמותם בעבודה מלכלכת.

אנו שלמדנו בתיכון, עוד בטרם היה חינוך חינם, שהבטנו במורינו בעיניים כלות, מעריצות, לא אומר שלא עשינו שטויות, לא היינו צדיקים, השתובבנו, "התקנדסנו", עברנו את גיל ההתבגרות, ללא ניתוחים פלסטיים, מה שקיבלנו בהיוולדנו - נשאר איתנו... לא שיפצנו אף, עיניים או ציצים, לא שאבנו שומן, לא היינו בולמים או אנורקטיים, היו לנו עיתוני ילדים ונוער, חיכינו להם, הגיעו בדואר,   העברנו מיד ליד, כרכנו ושמרנו. אנו-על סף השישים...

אנו - שימינו הנוכחיים קשים, כואבים ומסויטים. הארץ גדלה, התפתחה, התקדמה, מכשירים בלי סוף לעזרה, מזגנים, מסכים, סלולאריים, סרטים בבתים, רהיטים מפוארים, טירות מנקרות עיניים, ילדינו נישאו, אנו סבים וסבתות, מתלבטים אם לפרוש או להמשיך לעבוד, מתנדבים ומקימים עמותות, שומרים על קשר, עם חברינו מהילדות, משתתפים באירועים, שמחים ועצובים, מתקדמים במשעולי החיים, קדימה, ותמיד - מבט מתגעגע.... לאחור.

לרובנו, שגדלנו וגידלנו ילדים בשניים-שלושה חדרים, יש היום דירות ארבעה חמישה חדרים, ויש חדר טלוויזיה, וחדר מחשב, וחדר בלגאן, וחדר יפה, וחדר כזה.. ורובנו, קמים בבוקר, ושואלים: ההיה, או חלמתי חלום?  הייתכן שזו המדינה שגדלתי בה?
שגידלתי בה את ילדיי? שחינכתי בה את תלמידי? ששרתי איתם: כאן בארץ חמדת אבות... במרץ, תנופה, אהבה? הייתכן? רוצחים? הורגים? גונבים? שודדים? שותים לשוכרה?

מקבלי שוחד, אנסים כאלה ואחרים, מכל השכבות, מכל המינים,   אין "אסור", אין כבוד, אין יראת כבוד, מושאי הערצתנו הלכו ללא שוב, הותירו אותנו לשאת באחריות, ראשי ממשלה נשפטים, נשיאים מואשמים, שרים לא שרים, וחבר כנסת... הצחקתם, סתם אחד שעשה רעש בשכונה... יושב ראש כנסת בתסרוקת "קוצים", גוונים, פסים בשיער, תלבושות מנקרות עיניים, דוגמנית יפיופית, תלמידה שסולקה מבית הספר - אלה בכנסת, ואפילו בממשלה... וכך - הפכה מדינתי לבדיחה.

ואני אינני צוחק, אני בוכה. תחת כל אבן שתרים - תמצא עקרב, בכל ערימת דפים תמצא "סקופ",   והדוגמאות כה רבות... רוצחים בתוך בית ספר...ילדים עם סכינים, קשיש רוצח זוגתו בקניון, סמים במחוזותינו, מחליפים ידיים, משנים ראשים, שחקני תיאטרון, שלנו, מופיעים כדמויות לחיקוי, מפרידים בין סוגי הסמים... זה מותר, זה אסור, "זה רק לתפוס ראש" ואל תהיה "חנון" "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" - בדיחה?

ואיזה שיר יהיה זה? - דור מזוין? אנו, שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, ונישאנו והקמנו בתים וילדנו ילדים, וחינכנו ויצרנו, ועבדנו, ומיסים שילמנו, ומכל רע - הדרנו רגלינו,   אנו קמים בבוקר ושיר חדש - אין לנו, עייפנו, יש מין השלמה, ייאוש, הרמת ידיים, דורכים על סף השישים, רוצים ליהנות מהילדים, מהנכדים, לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין,   ואולי, אולי אולי, עוד נזכה ונראה שינוי לטובה, רוח אחרת, כי מכאן - אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת.

ונושאים תפילה בקול ובכוונה, מי ייתן ויבוא שינוי, ותחזור התבונה, הבושה, אהבת הזולת, היושרה.

אמן.

 

מקור: שלמה צ.
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: