print header

חרצן של אפרסק - סיפור סיני עתיק שנכון גם היום!

פעם, לפני הרבה הרבה שנים, חי בסין גנב אחד. יתום מאב ואם, וללא כל שארי בשר, גדל ברחובות ושם למד ממיטב הגנבים בעיר כיצד לשרוד את החיים הקשים: איך לגנוב כיכר לחם או פרי מזדמן, ואיך להעביר את הימים והלילות ברחובות, בנוחות מירבית.

הוא היה בחור מאד פיקח. הוא למד היטב, ושיכלל את השיטות שלמד, וברוב חוכמתו אף פעם לא נתפס.

יום אחד הוא התאהב. הנערה בה חשק, החזירה לו אהבה, אולם הציבה בפניו תנאי: עליו לשנות את דרכיו הנלוזות, לחדול מלגנוב ולקיים אותה ואת ביתם ביושר ובעבודת כפיים.

הבחור היה מוכן לעשות בשבילה הכול - אפילו להפסיק לגנוב. הוא רק רצה לפתור בעיה אחת לפני שהוא מתקן את דרכיו: עליו להשיג טבעת נישואין יפה ויקרה בשביל אהובתו!

"זו תהיה גניבתי האחרונה", הבטיח לעצמו...

זחוח דעת ומאוהב עד לאוזניו, שכח את כל כללי הזהירות שהנחו אותו תמיד, ולמזלו הרע נתפס בשעה שפרץ לחנות תכשיטים כדי לגנוב טבעת. הוא נזרק לבית הסוהר, וגזר דינו היה לבלות מאחורי הסורגים כמעט את כל חייו.

יום אחר יום ישב הגנב בין כותלי הכלא וחשב איך הוא יכול לחלץ עצמו משם. איך יוכל לברוח? הקירות היו עבים, הגדרות עטויות תיל דוקרני והסוהרים לא עזבו את משמרתם אף לרגע. לא ניתן לו לצאת מהתא, וארוחותיו הוכנסו אליו על הרצפה, מתחת לסורגים.

ככל שמחשבותיו העמיקו, כך הלכה תקוותו ואבדה - אין לו סיכוי לצאת משם!

יום אחד, בעודו ממולל את שאריות ארוחתו הדלה, הבזיק במוחו רעיון. הארוחה שקיבלו האסירים היתה דומה מדי יום וכללה מעט אורז, חתיכת דג, ופרי אחד. באותו יום היה הפרי שקיבלו אפרסק. האפרסק היה עסיסי ונוטף מיץ, והזכיר לגנב את ימיו העליזים ברחובות, כאשר היה מתקרב לחנויות ברובע העשירים וגונב משם פירות מפוארים.

בעודו מתענג על הפרי הבשל הממלא את פיו במתיקות ובזיכרונות - התגבשה במוחו תוכנית פעולה. הוא לקח את החרצן של האפרסק, עטף אותו בממחטה והניח בכיסו. הוא קרא לסוהר ואמר לו: "אנא מסור למושל שאני חייב לראות אותו! יש לי דבר מה חשוב מאוד להגיד לו!"

הסוהר צחק עליו, וכמובן לא נענה לבקשתו. אבל הבחור לא חדל מלנדנד ולהפציר בימים הבאים, עד שבסופו של דבר ניתנה הוראה מטעם שלטונות הכלא להביא את הגנב בפני המושל ולראות מה באמת יש לו להגיד.

"הוד מעלתך", אמר הגנב אל המושל כאשר סוף סוף הובא בפניו. "הבאתי לך מתנה מאוד יקרה ונדירה, במיוחד בשבילך!" הוא הוציא מכיסו את חרצן האפרסק העטוף בממחטה והגישו למושל.

כשפתח המושל את הממחטה וראה מה בתוכו, הסמיק כולו מכעס וצעק על הגנב: "איך אתה מעז?! איזו חוצפה יש לך?! הרי זה חרצן פשוט של אפרסק! מה חשבת, שזה יוציא אותך מבית הסוהר? מקומך מאחורי הסורגים ולשם אתה מיד חוזר בחזרה!"

הבחור התחנן בפני המושל להקשיב לו: "ראה, הוד רוממותך! זה אינו חרצן אפרסק פשוט! האמן לי! החרצן הזה ניתן לי במתנה לפני שנים רבות. כאשר שותלים אותו באדמה - הוא מניב אפרסקים מזהב!"

המלך לעג לגנב: "האומנם? מה אתה אומר?! ואם אכן זה כך, מדוע לא שתלת אותו בעצמך???"

ענה לו הבחור: "הוד מעלתך, כאן בדיוק טמון המלכוד. מי שנתן לי את החרצן, אמר לי בפירוש כי הוא חייב להיטמן באדמה על ידי אדם ישר ונקי כפיים, אחרת הפירות שיגדלו יהיו סתם אפרסקים רגילים. מאחר ואתה יודע מה מצבי ומאין אני בא - כמובן שאני לא האדם המתאים לשתול אותו באדמה ולקבל פירות מזהב. היחיד שנראה לי מתאים זה אתה, אדוני המושל. בכל ימיי בבית הכלא הרהרתי והפכתי בנושא שוב ושוב, ולא נראה לי שבכל הממלכה יש אדם המתאים לכך יותר מאשר הוד רוממותך!"

במקום לזרוח משמחה והתרגשות, התכרכמו פניו של המושל והוא האדים בחימה. ללא ספק היה המושל הזה ישר מהרבה מושלים אחרים שקדמו לו, אבל הוא לא יכול היה להימנע מלהיזכר איך בצעירותו הוא שיקר ורימה ודרס אנשים אחרים בדרכו אל הצמרת כאשר הוא מטפס מעלה מעלה על גוויותיהם.

"לא, לא, אינני יכול לקבל את חרצן האפרסק", אמר לבחור. "יתכן שיש משהו בעברי שיפריע לי לקצור פירות של זהב. אני מציע שתיתן את חרצן הפלאים לראש הממשלה שלנו".

כל העיניים הופנו אל ראש הממשלה. הלה הסמיק במבוכה ומלמל: "הו, לא... אני לא חושב שאני האדם המתאים!" הוא החל לגמגם, יודע בוודאות שהוא עושה מעשים לא ישרים בקבלו שוחד מכל מיני גורמים שרוצים להשפיע דרכו על המושל... "אני חושב שכדאי שהחרצן יעבור לידיו של מפקד הצבא!"

עכשיו היה זה תורו של המפקד להאדים ולהתבלבל. הוא ניסה למחות ולהגיד שאינו האדם המתאים, בתוך תוכו ידע שהיושר ממנו הלאה - הרי רצח של אדם חף מפשע היה תלוי לו על מצפונו, אותו רצח נתעב שביצע כדי לסלק את יריבו שעמד בדרכו להצלחה.

מיד הציע מפקד הצבא שהחרצן יעבור לידיו של השר לענייני פנים. הלה, בתורו, ויתר גם הוא על החרצן, הרי ידיו אינן נקיות מפשע, כל השוחד והשלמונים שהוא מקבל מהאיכרים העניים תמורת האישור להרשות להם להמשיך ולעבד את חלקות האדמה הדלות שלהם.

וככה עברה ההצעה לשתול את החרצן במורד ההיררכיה השלטונית, ובסופו של דבר לא נמצא בין כל השרים ובעלי התפקידים ולו גם אדם אחד ישר שהיה מוכן בלב שלם לשתול את חרצן האפרסק ולקוות לפירות מזהב.

באולם הגדול השתררה דממה. המושל הבין וקלט את המסר שניסה הבחור להעביר לו, ופנה אליו באומרו: "אתה איש מאוד חכם, בחור צעיר. הוכחת לנו שהפשע שלך עלה לך ביוקר, ואתה משלם עליו, בעוד שאנחנו, כל הנוכחים באולם הזה, לא נענשים על מעשינו ומסתובבים חופשי... נראה לי כי שהית מספיק מאחורי הסורגים ואני מצווה בזאת לשחררך. חזור חזרה אל חייך, ונסה לחיות את שאריתם ביושר! ולא רק על דרכיך שמור, אלא אנא השגח גם עלינו, שלא נחטא או נגרום עוול שוב!"

וכך היה.

הבחור יצא לחופשי, נשא לאישה את אהובתו ושינה את דרכיו. בכיסו נשא תמיד, עד ליום מותו את חרצן האפרסק, כדי שיזכיר לו תמיד לא לסטות מדרך הישר.

במותו הוריש את החרצן לילדיו, והמשפחה על דורותיה הפכה לעשירה ומשגשגת: אכן החרצן הזה, שנשתל בלבו של אבי המשפחה, הגנב לשעבר - החרצן אכן הניב פירות של זהב, והזהב הזה העניק להם הן חופש והן הצלחה.

תמונה: Jaybear

מקור: אבנר קדישמן
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.