print header

משפחת עם ישראל

 

מאיפה מתחילים? יום הזיכרון הוא יום מטלטל בחיי האומה. משפחות שכולות חיות את הכאב של אובדן יקירהן לכל אורך השנה. הכאב של משפחה שאיבדה בן או בת, אב או אם, אח או אחות, בעל או אישה, הוא פרטי ולעולם לא יוכל אדם להבין. כל בן אדם הוא עולם ומלואו, הוא חיים שלמים ומותו הוא בעצם אובדן מכלול של רגעים, תכונות, סיפורים, מקומות חוויות ייחודיות ובעצם, מותו של עולם ומלואו.

הפצע הלאומי

אבל ביום הזיכרון, יש כאב מסוג אחר, כאב קולקטיבי ולאומי, כזה שנוגע בכל אחד גם מבלי שיכיר אף לא חייל אחד שנהרג. וכיצד? בדיוק מאותה סיבה - שהוא לא הכיר אותו. הכוונה היא שעם ישראל מרכין את ראשו לנוכח העובדה שאלפי חיילים שלא הכירו אותנו, נהרגו בעבורנו. הקרבן האולטימטיבי. חייל שיוצא למלחמה בידיעה שהוא הולך למות, מבצע מעשה שמנוגד לאינסטינקט הראשוני והחזק ביותר שיש לכל יצור חי - לשרוד. המעשה הזה הוא עוד יותר מופלא ודגול, כשהוא נעשה עבור אנשים אלמונים.


הרחובות קופאים בחרדת קודש בזמן הצפירה

 

לכן, יום הזיכרון הוא ההזדמנות שלנו לעמוד רגע ולומר - לא המשכנו הלאה, לא זנחנו אתכם בשולי הדרך. כל שנה ושנה, נעצור שוב פעם ונזכור אתכם ואת מה שעשיתם עבורנו, למרות שאנחנו לא מכירים אתכם. זוהי הסיבה שאנו מסוגלים להזיל דמעה ולחוש אובדן, גם על חיילים וחיילות שלא ראינו מעולם. החור השחור הקיים בכל משפחה שכולה בישראל, קיים באומה כולה, בגדול וכואב.

אומרים שפצע השכול לא מגליד לעולם ורק נהיה חמור יותר. זה נכון שבעתיים כאשר מדברים על הפצע הלאומי, שכן עם כל חייל וחיילת שנהרגים, הפצע נפתח מחדש ומדמם שוב ושוב. מאגר השמות רק גדל וגדל מיום זיכרון אחד למשנהו ואנחנו כעם לא מסוגלים לעצור את הדימום.

 

נקודה קטנה וצפופה

יש שאלה שאי אפשר לעקוף בנושא מערכת היחסים בין עם ישראל לחלליו. כשמדובר במשפחה שכולה, ההפסד מובן מאליו, אבל אם לא הכרתי חייל או חיילת שנהרגו, איך אני יכול להתחבר לאובדן? התשובה טמונה בהיותנו עם שתקוע יחד בנקודה קטנה ותחומה ששמה מדינת ישראל. אותה טריטוריה שבה נהרגו, כדי שאנחנו נוכל ליהנות ממנה, היא המפתח. אנחנו חיים פה ובאים במגע זה עם זה ביומיום, גם עם אנשים שאיננו מכירים, כאלה אנחנו הישראלים, משפחה אחת גדולה. מה שמכונה "החוצפה הישראלית" הוא במקרים רבים תחושת משפחתיות שנובעת מהיותנו עם קטן שמרוכז בשטח קטן.

אז מה הפסדנו כעם? חייל או חיילת שנהרגו הם כבר לא חלק מהמשפחה (לכאורה): אתם לא תפגשו אותו ברחוב בצורה אקראית כדי שיסביר לכם איך לכל הרוחות יוצאים מכאן לכביש החוף. היא כבר לא תהיה הסטודנטית הגאונה שתעביר לכם סיכומים ותציל אתכם לפני המבחן. הוא לא יהיה האדון הנחמד שייתן לכם להידחף לפניו ברמזור, בגלל שחמצתם את הפנייה שמאלה. היא לא תהיה האמא הנחמדה של אחד הילדים בגן, שעושה טובה ומקפיצה את הבן שלכם בכל בוקר. הוא לא יעצור לכם באמצע כביש החוף, בניגוד לכל שאר הנהגים, כדי להניע את הטרנטה עם כבלים. לא תמצאו אותה בתור לפניכם בסופר ותבקשו לעקוף כי יש לכם רק חלב. הוא לא יהיה "הבחור החדש" בעבודה, שיסדר לכם את התקלה במחשב בשתי לחיצות. כאלה הם אלה שהלכו, אנשים טובים, לפחות יכלו להיות. זה מה שהפסדנו, פוטנציאל אדיר, חומר גלם בלתי מעובד, שיכול היה לחולל פלאים.

 

היה שווה?

קל לדמיין אותם כאנשים טובים, אבל במציאות, אנחנו כישראלים מתנהגים הפוך מזה לעיתים; צועקים, מקללים, מתעצבנים. האם גם חלק מהם יכלו להפוך ל-"ישראלי המכוער"? התשובה היא לא. בזכות קורבנם, לחללים ניתנה הזכות ליהנות מהספק, הם בוודאי היו יוצאים אנשים טובים. כל מה שנותר לנו, הוא להתנהג כמו שאנחנו מדמיינים אותם, כלומר, להיות טובים זה לזה. את מה שהפסדנו כשהם הלכו, נרוויח בגלל שהם הלכו, כדי לכבד את זכרם במעשינו זה לזה. כשהם נתנו את חייהם בעבור העם הזה, בטח לא חשבו על ההוא שצופר ברמזור, או מנסה לרמות במספרים כדי להרוויח עוד כמה שקלים על חשבון מישהו אחר.

בסופו של דבר, כל הקצוות נקשרים, הכל חוזר לאותה נקודה: עם ישראל ומדינת ישראל. יום הזיכרון ויום העצמאות שאחריו, מביאים אותנו למסקנה הבלתי נמנעת שהכוח שלנו כאינדיבידואלים, תקף רק במסגרת העם והמדינה. מקור הכוח שלנו הוא קלישאה שחוקה, אבל נכונה, אחדות העם (משהו על קלישאות - ככל שהן שחוקות יותר, הן כנראה נכונות יותר). 

לקראת סיום, נחזור לפצע המדמם שלנו. כאמור, הפצע הלאומי ימשיך לדמם לעולם, אך יש גם צד אופטימי. הדימום הוא זרזיף ולא שטף פורץ וזה בזכות תחבושת מעולה ששמה הוא יום העצמאות. הדימום שלנו אמנם קבוע, אך מבוקר כיוון שיש לנו מדינה ויש לנו זה את זה. על הדם שאנחנו מאבדים מרוע שבא מבחוץ, אנו חייבים לפצות במנות דם, של טוב הבא מבפנים.

אז מה יש לקחת מזה? להיות עם שהיה שווה למות עבורו, עם שהיה עושה את כל החללים גאים להשתייך אליו ודבר אחרון הוא לחיות בשלום פנימי, כי מלחמות מבחוץ, יש לנו בשפע.

 

כתב: בועז מזרחי

מוקר התמונה (דם המכבים):  Ester Inbar

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.