נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
מאת: רחל יפה
באדיבות אתר בית חב"ד
היה זה בשבת אחרי הצהריים, אותו רגע קסום שבין שעת בין הערביים לבין רדת החשכה. האורחים כבר הלכו. התינוק כבר ישן. עוד מעט יידלקו האורות. אבי ואחי ישובו הביתה מבית הכנסת. נצטרך להדליק את הנר להבדלה, להכין יין עם בשמים, ושבוע חדש יתחיל.
אך בינתיים הייתה זו שבת – שלוות השבת, שקט השבת. התכרבלתי לצד אמי על ספת הסלון והתחננתי, "ספרי לי סיפור. ספרי לי על עצמי כשהייתי קטנה."
 תמונה: אתר בית חב"ד
וכך החלה אמי לספר:
נולדת בתקופה קשה מאוד, תקופה עצובה ומרה למשפחתנו, לעם היהודי. היטלר הרשע כבש את אירופה צעד אחר צעד. כמו המן הרשע בשעתו, הוא נשבע להשמידנו, להרוג כל איש, אישה וילד יהודיים החיים על פני האדמה.
צבאותיו של היטלר עדיין לא הגיעו להונגריה. הוא עדיין לא הגיע לעירנו. שמענו סיפורי אימה, דברים שלא האמנו להם, שלא יכולנו להאמין להם. אך הייתי צעירה, כמעט ילדה עדיין, וזה עתה בורכתי בתינוקת הראשונה שלי. שכחתי את כל צרותיי כשחיכיתי בקוצר רוח לאחות שתביא לי את התינוקת שלי. ישבתי במיטת בית החולים הגדולה והבטתי באחיות המביאות לשאר הנשים את תינוקיהן.
לבסוף הגיעה האחות למיטתי כשהיא מחזיקה גוש קטן עטוף בשמיכת פלנל. איזו תינוקת יפה את היית! העיניים שלך היו גדולות וכחולות בתוך פנים ורדרדים קטנים. מישהו קשר סרט תכלת תואם בפלומת שערך החום.
"הו, תני לי אותה!" קראתי. "אנא, תני לי להחזיק אותה!" אבל האחות, אישה כבדת בשר בעלת עיניים קטנות ונוקשות מבע, לא חייכה כלל.
"קחי אותה!" היא אמרה בקצרה ושמה אותך בגסות בקצה המיטה. "אני לא יודעת למה אנחנו טורחים בשביל הזאטוטים היהודים המפונקים האלה. הם בזבוז זמן וכסף. היטלר יטפל בכולכם עוד לפני שהשנה הזאת תיגמר."
לא הייתי מסוגלת לענות לה. רק החזקתי אותך חזק בזרועותיי ובכיתי ובכיתי.
"הנה, חמודה, אל תתני למכשפה הזקנה הזאת להרגיז אותך". הייתה זו האישה שבמיטה הסמוכה אליי. היא הייתה אשת איכר בעלת לחיים ורודות ושיער מאפיר. "בואי נראה את התינוקת שלך. אוי, אוי, כמה שהיא חמודה. כמה חבל..."
פתאום היא התיישבה זקופה במיטתה ודיברה אליי ברצינות רבה. "הקשיבי לי, גברת..."
"גברת רוזנברג", אמרתי לה.
"שמעי, גברת רוזנברג. תני לי אותה". פניה הכבדים היו שטופי התרגשות. "תני לי לקחת אותה. למה שהיא תמות, התינוקת התמימה הזאת? אני נשבעת לך, אני אטפל בה כאילו הייתה שלי. מעולם לא היו לי ילדים, את יודעת. תני לי אותה".
בהיתי בה בתדהמה. "למה את מתכוונת? מה את אומרת? איך אני יכולה לתת לה אותה? היא שלנו, היא ילדה יהודייה ואנחנו נגדל אותה, בעזרת השם, כילדה יהודייה".
"אתם לא תגדלו אותה", ארשת החביבות נטשה את פניה. "התינוקת האומללה הזאת, אין לה שום סיכוי. כשהיטלר יגיע לכאן לא יישארו פה שום ילדים יהודיים" .
"אל תהיי בטוחה כל כך", עניתי בהיסוס. "אל תהיי כל כך בטוחה. זו לא הפעם הראשונה שהם מנסים להשמיד אותנו". ופתאום נזכרתי שהיום חג פורים.
יום הולדתך חל בפורים. זה סימן, חשבתי, סימן משמים, שהתינוקת שלי נולדה ממש ביום שבו המן הרשע נחל את מפלתו. זה היה היום שנהפך מחושך לאור גדול. פתאום נמלאתי באומץ ובביטחון. "בכל דור הם עמדו עלינו לכלותנו, ואלוקים תמיד הציל אותנו מידיהם. והוא יעשה זאת שוב, הוא יעשה זאת שוב!"
השכנה שלי הוסיפה לנסות לשכנע אותי, אבל אני כבר לא הקשבתי. חשבתי על השם שאתן לבתי.
אביך הגיע לבקר אותי באותו אחר צהריים. כמה טוב היה לראות אותו, כשהמגילה תחת זרועו ותיק מלא מזון כשר בידו האחרת! המלים הראשונות שאמרתי לו הן "אברום, אני יודעת מה יהיה שם התינוקת שלנו. היא תהיה אסתר, אסתר מלכה".
אביך הנהן בראשו. "אסתר, אסתר מלכה. שם מקסים, שם טוב". הוא ליטף בעדינות את ראשך הקטן. "השם בטח יעזור לנו".
וכך קיבלת את שמך. לכולנו – לנו, הוריך, לקרובי משפחתנו ולכל מכרינו וידידינו, שמך נשא משמעות מיוחדת. פירושו היה תקווה, אמונה. "אהה, אסתרק'ה. אסתר מלכה", היו אנשים אומרים ומחייכים אליך. "שם יפה מאוד, שם טוב" ואז הם היו נאנחים ואומרים, "שאלוקים יעזור. הוא חייב לעזור".
ואכן, נזקקנו נואשות לעזרתו של אלוקים באותם ימים. צבאותיו של היטלר נכנסו להונגריה. כשהיית בת שנתיים נאלצנו לעזוב את בתינו וגרנו בגטו. מה זה גטו? זה היה מין כלא כזה. בעיר היה אזור שהוקף בחומות ושחיילים נאציים שמרו עליו. אנשים צעירים כמו אביך הובלו לעבוד עבור הנאצים כשהם נדחפים בעזרת קנה של רובה. חוץ מזה, אף יהודי לא הורשה לעזוב את חומות הגטו. ואנחנו חיינו בין החומות האלו בצפיפות עצומה, משפחות רבות בדירה אחת. חיינו בקור, ברעב ובפחד מתמיד. רבים חלו ומתו. אחרים נלקחו על ידי הנאצים ולעולם לא שמענו עליהם שוב.
כך את חיית וגדלת בגטו. היית ילדה קטנה, רזה וחיוורת בעלת עיניים גדולות ונפחדות. היו כל כך הרבה דברים שלא יכולת להבין.
ואז הגיע פורים, יום הולדתך. אביך ואני היינו נחושים בדעתנו שביום האחד הזה תחושי מקצת מטעמו של חג הפורים, שתצחקי, שתיהני קצת. תכננו הכל בזהירות. באותו בוקר, לפני שאביך הלך לעבודה עם שאר הפועלים, תפרתי זוג עגילי זהב לבטנת מעילו. הוא ייתן אותם לאיכרים ובתמורה יבקש קמח, סוכר ופירות יבשים. נכין אזני המן. אחרי שהלך מצאתי וילון תחרה קרוע ועשיתי ממנו שמלה עבורך. מקרטון ונייר עטיפה ישן עשיתי כתר, והתחפושת שלך הייתה מוכנה. כשהגברים חזרו מן העבודה, אנשים התאספו בביתנו לשמוע את אביך קורא את המגילה. כמה מעט צריך כדי לשמח ילד! לבשת את תחפושתך כמו מלכה. פיזרתי את שערך והברשתי אותו עד שהבהיק. עינייך ניבטו נוצצות מתחת לכתר שעטר את ראשך. בשמחתך הרבה הפכת למרכז תשומת הלב. אנשים חייכו ובכו. הם נזכרו כיצד חגגו את פורים בזמנים טובים יותר. בכל פעם שאביך קרא את השם "אסתר המלכה", הילדים האחרים חייכו אליך. עמדת שם, רצינית וגאה. מגילת אסתר הייתה הסיפור שלך. באותו לילה, כשהשכבתי אותך במיטה, ורודת לחיים ומאושרת ובטנך מלאה אזני המן, מלמלת בקול ישנוני, "איזה מזל שאני אסתר".
אבל זה היה היום השמח האחרון שזכור לי בגטו. מצב הדברים הלך והידרדר, הלך והחמיר. מדי כמה ימים תפסו חיילים גרמנים יהודים מבועתים ודחסו אותם בעל כורחם לתוך קרונות בקר. הם מעולם לא שבו. לבסוף הגיע היום שבו הבנו שעלינו לשלוח אותך משם. התוכנית הייתה להבריח אותך מן הגטו ולשלוח אותם רחוק לאזור הכפרי, לאחד מן הכפרים הקטנים שהיו כל כך דלים וזעירים שאפילו הגרמנים שכחו את דבר קיומם. שם תחיי עם משפחת איכרים עד תום המלחמה. עבור סכום הכסף הקטן שעוד נותר בידנו, אולי הם יסכימו לקחת ילדה יהודייה ולא לשאול שאלות.
כשהתעוררת בבוקר המחרת כבר ארזתי את כל בגדייך בחבילה גדולה. האיש הצעיר שעמד לקחת אותך כבר המתין כשהוא יושב בסבלנות בפינה. בעודי מלבישה אותך בחיפזון, ניסיתי להסביר. אמרתי לך שהאיש הצעיר הוא ידיד שלנו. שהוא ייקח אותך למקום שבו אין חיילים ואין רובים ושבו תוכלי לאכול תפוחי אדמה ולחם בשפע.
את שאלת, "את וטאטי באים איתי?"
אמרתי לך שלא. ואז אחזתי בכתפך ואמרתי לך בסבר חמור מאוד. "זכרי דבר אחד. לא קוראים לך אסתר יותר. קוראים לך אווה. תגידי את זה שוב. אווה. לא משנה מי שואל אותך ומתי. אסור לאף אחד לדעת שאת ילדה יהודייה. את מבינה?"
את היית רק בת שלוש ולא הבנת בכלל. פרצת ביפחות רמות. "את לא באה איתי, טאטי לא בא איתי ואסור לי אפילו שיקראו לי בשם שלי".
ניסיתי לחשוב על מלים שתנחמנה אותך, אבל לא מצאתי. חוץ מזה, פחדתי שאם אדבר אתחיל לבכות ביחד איתך.
ואז שמעתי את האיש הצעיר מדבר. "בואי, אסתרק'ה". קולו היה שלו וידידותי. "בואי, אני רוצה לספר לך סוד". את הפסקת לבכות והסתכלת בו בסקרנות. גבוה ובלונדיני, לבוש בבגדי איכר גסים, הוא נראה כמו גוי. אבל הוא דיבר אליך ביידיש, ועיניו היו עיניים יהודיות, חביבות ועצובות.
"את לא עוזבת את טאטי, את מאמי ואת השם שלך. לא באמת. את תשמרי את כולם כאן בפנים", והוא הצביע על הלב שלך. "ובלילה, כשתהיי לבד, תגידי "שמע ישראל" ותחשבי עליהם – על אמא שלך, על אבא שלך ועל שמך היהודי. אבל לא תספרי לאף אחד. זה יהיה הסוד שלך. ויום אחד, אמא ואבא שלך יבואו לקחת אותך שוב הביתה".
"ואתה, לך גם יש סוד?" שאלת אותו. הוא הנהן בראשו. "כן, יש לי, אס... כלומר, אווה. גם לי יש סוד". ואז עזבת אותי והחזקת חזק בידו של ידידך החדש. פנייך היו מוכתמי דמעות, אבל הלכת בשקט אחרי שקיבלת סוכרייה למציצה ובובה חדשה.
במשך חודשים רבים, רבים מאוד, לא שמענו ממך דבר. לקראת סוף המלחמה הופצצו כבישים וגשרים ונותקנו מן האזור הכפרי. איכשהו, בעזרת ניסים רבים, שרדנו, אביך ואני. יהודים רבים, רבים מאוד, מיליוני יהודים, לא נשארו בחיים. ואז הסתיימה המלחמה. הנאצים הרשעים הובסו. כמו כל היהודים שנשארו בחיים, אף אנו ניסינו לשקם את חיינו. המחשבה היחידה שמלאה את נפשנו הייתה למצוא אותך.
יצאנו ליישוב שאליו נשלחת. צעדנו עשרה קילומטרים ברגל. פסי הרכבת היו הרוסים ולא היו רכבות. התפללנו תוך כדי הליכה. התפללנו שנמצא אותך בריאה ושלמה. ידענו שכפריים רבים סילקו מבתיהם את הילדים היהודיים שלהם הסכימו לתת מקלט. אחרים הסגירו אותם לידי הנאצים. ידענו גם שהיו כפריים שאהבו כל כך את הילדים שבהם טיפלו שהם לא רצו להחזיר אותם להוריהם. ותכופות, הילדים עצמם קטנים מכדי לזכור שהיו להם הורים יהודים.
כשאנו קרועים בין פחד לתקווה, עשינו את דרכנו במורד כביש העפר שהוליך דרך הכפר. החלטנו שלא נספר לך בבת אחת שאנו הורייך. קודם נתיידד איתך, לאט לאט. נזכה באהדתך, ובהדרגה, את תיזכרי בנו.
פתאום הבחנו בילדה קטנה ושזופה בעלת שיער חום דהוי ורגלים יחפות ששיחקה בעפר בחזית בית אחד. ליבנו גאה באושר. זו היית את. "ילדה קטנה", אמר אביך בקול רועד, "בואי הנה".
הגעת והסתכלת בנו בעיניים כחולות פקוחות לרווחה שחשש ניבט בהן. עמדת שם כשאגודלך בפיך. איך אוכל לתאר לך כיצד הרגשתי? לבי שר תודה לאלוקים כי מצאנו אותך בריאה ושלמה. אבל בעינייך לא היה כל סימן לכך שאת מכירה אותנו, שאת שמחה לקראתנו. את שכחת אותנו לגמרי. פתאום הסתובבת ורצת לתוך הבית. "אמא!" קראת למישהו בפנים. "יש פה אנשים מצחיקים, הם עומדים בחוץ".
אישה נמוכת קומה לבושת שביס שחור יצאה החוצה. היא החזיקה אותך חזק בידה. פניה היו ריקים מהבעה, מאובנים. היא אמדה אותנו ארוכות במבטיה, את פנינו החיוורים, את לבושנו העירוני המאובק.
פתאום נתקפתי חרדה. היא החזיקה אותך כל כך חזק, כאילו את שייכת לה. נזכרתי באישה בבית החולים שאמרה לי, "תני לי אותה". שכחתי את כל תוכניותינו. שכחתי שהחלטנו לספר לך לאט ובהדרגה.
"אסתרק'ה", פרצו המלים מפי, "אסתר מלכה. זה מאמי וטאטי! את לא זוכרת אותנו?"
את קפאת על עומדך. בהית בי בלי להניע אבר. פתאום השתנו פנייך. נראה היה כאילו את מתעוררת מחלום. בעינייך ניצת זיק של הכרה. בקריאה קטנה, הוצאת את ידייך מן האישה שהחזיקה בך ונפלת אל בין זרועותינו.
כבר ירד החושך בעת שאמי סיפרה לי כל זאת. היא התנערה והציצה בשעון שעל הקיר. השבת יצאה. אבל אני רציתי להאריך את הרגע הזה, לגרום לו להימשך עוד קצת.
"איך יכול להיות", שאלתי, "איך יכול להיות ששכחתי הכל – אותך ואת טאטי ואת היותי ילדה יהודייה – ושזכרתי את דבר קטן אחד, רק את השם שלי?"
אמי קמה כדי להוציא את הבשמים, את נר ההבדלה ואת גביע היין. "אני מניחה שזה מפני ששם, שם יהודי, איננו דבר כה פעוט, אחרי הכל", היא אמרה.
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: