הבעל שהלך לקרב - נשים מספרות על המלחמה

5 נשמות ומכונית אמריקאית

מאת: נאוה בר

40 שנה למלחמה ההיא.

בוקר יום כיפור. אני ממתינה לבעלי שיחזור מעבודתו בחברת הפוספטים. עבודה ביום כיפור נותנת בונוס רציני. דבר מאוד חשוב לזוג צעיר שאך זה נישא.

יושבת עם החתול שאימצנו כשגמרנו ל"רהט" את דירת עמידר שקיבלנו בירוחם.  והנה הוא מגיע, חייכני ורצוץ מעייפות! מפאת קדושת היום, הוא השאיר את הרכב מחוץ לעיר והגיע הביתה ברגל. זולל משהו והולך לישון להשלים את שעות השינה שנגזלו ממנו בשתי משמרות רצופות של עבודה.

לא הספיק לצבור מספר שעות שינה ואזעקה עולה ויורדת נשמעת, ואני נרגשת מעוד מלחמה שנוחתת עלינו שש שנים לאחר ההירואיות של ששת הימים, רצה ומעירה אותו: "מלחמה!"

ללא כל היסוס, ללא שום תלונה על עייפות, מבלי שאיש קרא לו, הוא אורז את התיק, מצטייד בערכת קפה ותוך דקות הוא חוזר לרכב שנמצא מחוץ לעיר ונוסע להתייצב בבסיסו.
נשארתי בירוחם, לבד, ללא טלפון, עם החתול.

הטלפון היחידי במשפחתנו, היה בבית הורי בירושלים. מתוך הנחה שהדבר הראשון שיעשה יהיה להתקשר לשם, החלטתי לנסוע לירושלים.

לפני שנסע סיכמנו שישאיר לי את הרכב בתחנה המרכזית בבאר שבע. הגעתי לשם אך לא היה לה כל זכר. יתכן והוא השאירה בשדה תימן, חשבתי, הרי לשם נסע להתייצב.

התחלתי לגמוא את המרחק שבין התחנה המרכזית לשדה תימן ברגל. הכבישים היו כמעט ריקים ובסופו של דבר הגעתי לכניסה לבסיס. שם מתחת לאקליפטוס, מלא בוץ ואבק עמד טריומף ההרלד המשומש שלנו!

חמישה ימים ישבתי ליד הטלפון, המתנתי שיתקשר.  והוא אכן התקשר מבית החולים.

הודיתי לאלוהים על שהוא פצוע! הודיתי על ששרד את התופת, שכן במשך אותם חמישה ימים קלטנו שזו לא מלחמת ששת הימים, שזו מלחמה אכזרית, קטלנית ונוראה! לגמרי לא הירואית. קיבלנו בשורות איוב על חברים, מכרים ובני משפחה שנפלו בה.

חמש פגיעות ישירות בנגמ"שים עליהם פיקד הוא שרד! הוא לא יודע מי משה אותו מהתופת של הפגיעה האחרונה. מי קיבע את שבריו ומי דאג להביאו חסר הכרה לבית חולים שדה, רק ב"אסף הרופא" שבה אליו ההכרה והדבר הראשון שעשה היה לקרוא לי אליו.

רק בבית לוינשטיין הבנתי את גודל מזלנו, ידעתי שאת פגיעות הגוף והנפש הזמן והאהבה ירפאו.

המלאווח והג'חנון שהלכו במקום הבעל

מאת: דינה חייקין

ההפגזה הסורית פגעה במיני מינור אך לא בבעלי ישראל חייקין ז"ל.

חטפנו את מהמלומת חיינו.

הייתי נשואה וגרנו בנצרת עילית כמובן.

ערב כפור, עננים כהים אפורים שחורים בשמים טיילו, וכיסו את כל האזור, ולמחרת הכול נראה שחור בשמי האופק, אמרתי לבעלי: 'משהו מוזר קורה', הוא מקשיב ללא תגובה, שרוליק, קראתי ואמרתי, 'הבט החוצה', 'אנשים רצים לבית הכנסת ויוצאים נכנסים והכל בריצה, מעניין למה? גם בעלי גם אני תמהנו מה זה צריך להיות, איש לא אמר לנו, איש לא ראינו, גם לא היה לנו את מי לשאול, היינו בערב כפור ולמחרת מכונסים בביתנו. ששכן ליד בית הכנסת הגדולה מול קופת חולים ברח' יודפת.

הכול היה שקט ומוזר, משך כל היום.

באותה תקופה הטלויזיה הפכה להיות כלי חשוב בבתים, וגם תחילתה היתה בארצנו, עדיין לא שכנה בכל בית בישראל, ראש הממשלה דאז היתה 'גולדה מאיר'.

בשעה שש מוצאי חג כפור, הצעתי לבעלי: 'בוא נשב, אני מדליקה את הטלויזיה, אולי בכל זאת יש תכנית, אז היתה התכנית 'מבט' שהופיעה בשעה מאוחרת יותר, אך הפעם להפתעתי הרבה מאד, על המרקע של הטלויזיה, היה לי מוזר אך הטלויזיה דלקה לכוון תכנית ובה הופיעה גולדה מאיר, קראתי לבעלי: 'בוא מהר יש משהו', שהודיעה וצמררה, ש'כוחות המצרים חדרו לתעלה, ופתחו במלחמה נגד כוחותינו.

מילה במילה איני זוכרת, אך הסטואציה, הזאת לעולם לא אשכח, וחזרנו אחורה, בתאור כיצד היה מוזר לנו בלי דעת: המצב וריצות האנשים הממהרים להודיע בבית הכנסת את פתיחת המלחמה, מצד מצרים וסוריה בצפון גם היא פתחה במלחמה נגדנו, בהפתעה.

וכך החלו לזרום ידיעות לא כל כך ברורות, כי לא ידענו אם ירדן תצטרף למלחמה או לא. הידיעות כיצד אנשים ללא קריאות התגייסו למילואים, לא המתינו שיקראו להם, פשוט עזבו את האישה והילדים ומיהרו למחנותיהם, באשר היו.

בעלי למחרת קיבל צו קריאה להתגייס. ואכן הוא נסע למחנה בצפון כלומר לרמה.

לבתי מלאו שלוש שנים, וכל אזעקה שהיתה ירדנו לשכנים למטה, הם היו זקנים, אך מתפקדים מצוין, וכל פעם שהייתי זקוקה לעזרה הם שמרו על ילדתי בעיקר הזקן שמאד אהב אותנו.

הצפון עדיין תחת הפגזות הסורים, החרמון חזר להיות שוב שלנו, בשליטת צה"ל.

בעלי היה מגיע לחופשה של יום יומים והיה חוזר למילואים, באותו זמן בנינו את הבית בקרית טבעון, והייתי נוסעת מס' פעמים בשבוע, לראות איך הבנייה מתקדמת, ואכן היא התקדמה, בעזרת קבלן מנצרת 'אבו אברהים' שמו.

באחת החופשות נסענו יחד עם בתי לפתח תקווה לבקר את אמי ואבי שהיו כבר אז פרודים.

לקראת חזרתו לבסיס, אמי הכינה לו, כדי לקחת, מאכלים ממטעמי המטבח התימני, לחוח, מלאווח וכד' ובין היתר גם חבילת סיגריות שלא יצטרך לחפש ממישהו אחר בבסיס, אם יזדקק.

הוא נכנס למכונית שלנו - אז היתה לנו, 'מיני מינור', ועלה אתה לרמה.

הוא הגיע למחנה, החנה את הרכב, כיבה אותו, השאיר את כל מה שהביא איתו מאמי, ונכנס לעמדה. איך שהוא נכנס, מיד החלה הפגזה חזקה של הסורים לעבר העמדה. היו ימים שלמים של הפגזות כבדות מהסורים, ולעיתים קרובות.

כעבור שניות נכנס חייל מלואים אחר, ואומר לו: "חייקין היה לך רכב??? הוא קבל פגז ישיר... וכל המטען ממנו התפזר לך". כל מה שאמי כה רצתה לפנק את בעלי, התפזר סביב, מבלי שאיש מהחיילים והמילואימניקים יהנה מהמטעמים הללו.

כולם שם בעמדה היו המומים, כי במזל בעלי ניצל, מאחר ואם היה מתעכב ברכב שניות אחדות...

אך הוא קבל מתנת הגורל ונכנס לעמדה, כי באותו זמן לחייל אחר לא שפר הגורל, והוא קבל פגז היישר עליו בעת נהיגתו ברמה.

המפקד היה מטבעון שעזר לבעלי ויתר החברה לקבור את הרכז ולומר עליו. ז"ל...

גם את זה איני שוכחת לעולם.

 

חתונה בצל ההפגזות

מאת: ברכה קופלמן

הייתי אמורה להתחתן עם שאול קופלמן ב-24.10.73 אך כשפרצה המלחמה לא יכולנו להתחתן כי אז (כחבר) בעלי גויס למלחמה ולכן עמדנו עם כל ההכנות לחתונה.

לא ידעתי מה לעשות, חוץ מיומיים לפני החתונה לדחות לתאריך אחר, כי לא ידעתי איפה בעלי או מה לעשות אחרת. ההורים אמרו אז לדחות הכל ולי לא היה כל רצון לדחות אלא לנסוע אליו ולהתחתן.

אך ב-11.11.73 נפתח לנו פתח.

בעלי הגיע לכמה שעות. אני באותו היום הלכתי לרבנות לדחות את החתונה, אך ראיתי אותו עובר לי ממול לחלון של הרבנית והתחלתי לבכות ולהצביע לחלון ולהגיד "הוא בא הוא בא!"

לא ידעתי שהוא שוחרר לכמה ימים להתחתן ולחזור והוא הגיע הביתה ונאמר לו מפי הורי (עליהם השלום) כי אני ברבנות בבת -ים.

באותו יום גמרנו את הסידורים לחתונה ויצאנו לאולם עם קומץ חברים וההורים וכל מי שיכלנו להודיע שיגיע. התחתנו וב-6.30 הלכנו הביתה כי היתה האפלה, היה חושך.

למחרת היה מספור של אנשי מילואים. בעלי, שהיה איתי, לא נרשם ואז הגיעו למחרת להודיע על בעלי שהוא נעדר. אנחנו פתחנו את הדלת וראינו את המשטרה הצבאית ורופא ונאלמנו דום. כשקראו בשמו ידענו על הטעות.

אני ככלה צעירה בכיתי וצעקתי ולא ידעתי מה קורה, אך הכל נגמר לטוב ועד היום אנו חיים ביחד ונזכרים כל כיפור לחגוג פעמים את החתונה שלנו עם תמונות וכתבות על ביטול החתונה וסידורה מהר בחזרה.

החוש השישי והבן הראשון

מאת: אולגה אבודרום

מלחמת יום הכפורים  בעלי, שלושת ילדי ואני התארחנו  בבית שמש. כבר בערב, שעות ספורות מתחילת הצום , חגו מעלינו מטוסים, השתוממנו ,מה זה מטוסים בערב כזה ?

אנחנו הורים לשני בנים ובת . היו ילדים. הבן האמצעי  החליט לבקר בבית אחר של המשפחה  בצד השני של העיר בית שמש .

בחוץ התקהלו אנשים ומיד נשמעו אזעקות , התחלתי לבכות רציתי מיד שיביאו לי את בני, היה לי פחד שננותק. בני הגיע תודה לאל ומיד התבקשנו להכנס לבית הכנסת.

המראה היה נורא  אנשים עם טליתות על הכתפיים , נשים בכו, אוטובוסים שאספו גברים כדי להסיע אתם לאי שם.

התעקשתי שילדיי יאכלו ,שיפתחו את הצום מי יודע מתי נאכל. נסיתי לדחוף בכוח פרוסת לחם לפה של אמציה בני בכורי , הוא סירב בכל תוקף , לא רצה לשבור את הצום.

בתוך בית הכנסת היה תוהו ובוהו. בכי , צעקות ,תפילות . בעלי ילדי ואני חזרנו לביתינו במושב אמציה בחבל לכיש.

למחרת ביום ראשון  אחת הנשים ילדה תאומות בבה"ח ברזילי . היינו חמישה חבר'ה שנסענו לבקר אותה. הגענו לבה"ח ובחוץ חיכה צוות של רופאים. אני לא יכולתי לצאת מהרכב , קפאתי במקום , הרגליים מיאנו לזוז. שאר האנשים שהיו איתי ברכב  האיצו בי לצאת.

בתוך חמש הדקות ההן בשעה 3.49  ראיתי בדמיוני תמונה שהייתה ממש חיה, של מישהו במצב לא טוב , שקרה איתו משהו. ועדיין לא ידעתי שהוא נקרא למילואים שבוע לפני  באחד המעוזים בתעלה . יצאתי מהרכב , הסתכלתי על השעון  ואמרתי זהו דוד גיסי בטוח משהו לא טוב .

הימים חלפו. כבר ידענו מי המגויסים במשפחה. כל שעשיתי זה היה תפילות...

שבוע אחרי פרוץ המלחמה. באחד הבקרים ראיתי בדמיוני  כשאני ישנה-ערה, את גיסי כשהוא  פצוע וחבוש ובנים ולא נים, אני שואלת אותו  "דוד אתה רוצה שאמסור למשפחה שאתה פצוע?" והוא הינהן בראשו לאות כן. תוך התמונה הזו, בני בכורי לא ידע שאני ערה, רק ללא כוחות לצאת מהמיטה. פתאום הוא מבשר לי שחמותו של דוד התקשרה  והודיעה שדוד פצוע  ונפל בשבי . הדבר ממנו פחדתי לאורך כל הזמן.

ארבעים יום אחרי  תוך שדברתי בטלפון עם גיס אחר מצאתי את עצמי מודיעה לו שבשבת הקרובה דוד יהייה איתנו. בעלי הסתכל עלי בתדהמה, ושאל "מאיפה לך ידיעות כאלה?" תוך כדי שאני אומרת לו שאיני יודעת למה אמרתי את זה, השדרן אריה אורגד  מודיע שהשבויים הראשונים יגיעו כבר ביום חמישי, וכך היה. גיסי הגיע ביום שישי כשאני דברתי על שובו ביום רביעי ,יומיים לפני.

חלפו שנים, מלחמת לבנון הראשונה פורצת, שני בני מגויסים. הבן השני בגזרה המזרחית. בני הבכור בגזרה המערבית.  בני בכורי אמציה נפל במלחמת  לבנון...

אמציה היה הבכור של מושב אמציה (מושב אמציה היה האחזות נחל ,אחרי זה נהפך למושב אזרחי ) והבכור שלנו  ועל כן נקרא על שם המושב .

אמציה התגיס לחיל האויר, הייה בקורס טיס שש-עשרה חודשים ומשם עבר לסיירת הצנחנים, עבר קורס קצינים, הדריך שני מחזורים בבית ספר לקצינים וחזר לסיירת.

אמציה בתור הבן הבכור של מושב אמציה, התכבד להדליק המשואה לכבוד יום העצמאות הל"ה למדינת ישראל ועשרים וחמש שנים להקמת חבל לכיש בו נמצא המושב.

בי"א באדר חניכי ביתר מקיימים צעדה על שם אמציה אבודרם  ומקיימים טקס ליד האנדרטה של הגבור יוסף טרומפלדור .

מאחלת שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל עם ישראל  ולכל יהודי באשר הוא.