הצלקות נותרו עמנו - 5 סיפורים מהחזית

אז ככה זה מלחמה?

מאת: בן

הייתי שם.

בשתיים בצהריים היינו תחת הסוואה מחוץ לרפידים(סיימתי צמ׳פ) עברו עלינו מטוסים מצריים והפציצו. מישהו אמר בקשר : תרגיל יפה.

הבנו שזה תרגיל ולא מלחמה.

המ'מ שלי היה נירגש . לא הבנו כל כך. נתנו לו לשתות משהו.

קיבלנו פקודה בקשר לצאת לכיוון התעלה על שרשראות( לא על מובילים , מה שתמיד היה) המרחק היה גדול לנסיעה על טנקים.

הגענו לאיזור והתפרסנו( גבעת חמוטל) בנתיים טילים מגיעים , עולים מעל גבעה ויורדים ופוגעים בטנקים. לא ידענו מה זה. מעלינו מגיעים מטוסים , המון ניצוצות עפים אליהם והם נופלים. שאלתי את המ׳מ של מי המטוסים האלה שנופלים ככה והתשובה היתה מה שחששנו: מטוסי חיל האויר שלנו. קשה להאמין!

במשך הלילה הושמדה כמעט כל הפלוגה, צרחות בקשר ״ניפגענו״  צרחות של פצועים. טנקים בוערים . טנק אחד שניפגע והיו בו פצועים זעק לעזרה. המ׳מ שלי אשר סידרר החליט לצאת ולגרור אותם משם.  ואני כטען קשר מוציא את גופי מחוץ לטנק וממש ניפעם, ׳ככה זו מלחמה׳? זה מדהים! ריח של גומי שרוף, עשן, מדורות אש (טנקים) מחזה מדהים סוראליסטי.

נכנסנו לחלץ את הטנק שניפגע  וניכנסנו לאיזור צפוף של קומנדו מיצרי. ירו עלינו מכל הכיוונים , המקביל רתח והצית אש במגן שהקיף אותו,לפתע שמעתי את המ'מ צועק: דרוס אותו , דרוס אותו! ... הייתי חייב לראות את מי , הוצאתי את ראשי החוצה ואני רואה מס׳ אנשי קומנדו מנסים לכוון לעברינו מעין תותח נייד כזה שלא זיהיתי מה מפאת החושך אך את פניו של החייל המצרי שהיה ראשון ראיתי , גם את עיניו הפעורות לפני שהטנק דרס אותו ואת הצוות שלו...

הצלחנו לצאת מזה בדהירה חזרה ללא שניפגענו,נישארנו 4 לפנות בוקר.על גבעה. למטה מעין עמק, מעבר בין גבעות. המון טנקים מצריים שועטים לכיוון סיני. המ׳מ החל לטווח אותם . נסיעה קדימה, כיוון, ירי, וחזרה לאחור. זה לא היה מספיק. בשלב מסויים נעמדנו חשופים והחלנו בירי אינטנסיבי לכיוונם כשההוראות שלו היו כבתוך משחק: רואה את הטנק ההוא? תכוון ותעצור אותו ככה כולם יעצרו. קח את הטנק ההוא שם משמאל שלא יברח לנו... וככה.

עד שפתאום ראיתי את המ'מ שלי ניכנס בלחץ לצריח. ואני איך לא, מרים ראש החוצה. ירו עלינו. קצר. במונחי טנקיסטים. אין זמן ממשיכים לירות. אחרי קצר בדרך כלל באה ״מטרה״ וזה מה שקרה.אני בתוך הצריח מבחין בניצוצות . חור ניפער בחזית העבה של הצריח. סובבתי את הראש שלא יעופו עלי גיצים. מוזר מאוד הדבר הזה. איך נהיה  פה חור? כמו שמכניסים אצבע לחמאה. אופסס.

אני לא יכול לעמוד. מנסה לאחוז בידיים היכן שאפשר. מה קרה לי. מביט למטה לרגליים. שניהם מרוסקות בשוקיים. הכאב הגיע אחרי. צעקתי עד לב השמיים. הטנק נסוג לאחור. פוניתי לתאג׳ד.  פגע בנו ח׳ש (חודר שריון), רק אני ניפגעתי. כל הדרך סיוט אדיר של כאבים , פצעים פתוחים. ומה אני צועק: אל תנדנד!!! זהו לגבי: Game over.

הלילה שלא נגמר

מאת: רפי כהן מושב בקעות

חוויה שמלווה אותי ולא נותנת לי מנוח ובכל הזדמנות בפגישות עם החברים שלחמנו יחד במלחמת יום כיפור, אנחנו דשים באותו לילה מר ונימהר שצורב בנו כבר ארבעים שנה.

לחמתי במסגרת גדוד צנחנים מחטיבת מילואים הותיקה. לאחר שני ניסיונות כיבוש של מתחם נגד טנקים ששמו 'אום-בוטנה' על ידי שריון ולצערנו ללא הצלחה מרובה, הוחלט להכניס כוחות צנחנים בפשיטה לילית לכבוש את המתחם הסורי, שהיה כמובן שטח סורי שחייליו ישבו בתוך תעלות ובונקרים.

תוך כדי תנועה רגלית ליעד שהיה לי הכבוד להיות בחוד, עם הגיענו ליעד החלה לחימה נגד חיילים סורים מטווחים של מטרים בודדים. וכאן אני מגיע לרגעים שלא נישכחים ממני וגם מחבריי.

כשני מטרים מהחוד ישבו להם בתוך התעלה חיילים סורים וירו בנו ללא הרף. היה לנו מפקד מחלקה שבאומץ בלתי רגיל השאיר שלושה מקלענים ואני אחד מהם, והיה עלינו לרתק בכיוון, כדי שהסורים לא ירימו ראש.

לפני שאמשיך, אספר את שמו של המ"מ - יוסי יונאי מכפר חסידים.

יוסי לקח את יתר הלוחמים והתחיל לעשות איגוף משמאל כדי לשתק את הסורים . עם תחילת התנועה ותוך ירי שלי ברתק אל העמדה הסורית ראיתי בזווית העין שאחד הלוחמים מהכוח המסתער חוטף כדור נותב ירוק שזה היה זהוי לירי סורי.

הבחור שנורה היה יוסי רוזנבאום מרמת הכובש . עם הגעתו של יוסי יונאי לעמדה שממנה ירו הסורים, עמד יוסי ללא פחד והחל לירות לכיוון העמדה הסורית. פתאום, רצה הגורל וליוסי היה מעצור בעוזי ובאותה  שברירית השניה ניצל זאת הסורי למרות הרתק של שלושה מקלענים. אני קובי פז ודב בקרמן שלא הפסקנו לירות לכיוון התעלה.

הנבל ירה פשוט מקרקעית התעלה כלפי מעלה ופגע בראש. יוסי נפל לתוך התעלה ולנו היה ברור שהמצב חמור. אני רוצה להזכיר שכל זה בלחימת לילה בתוך שטח סורי.

אמשיך מרגע הפגיעה ביונאי. הגיע מפקד הפלוגה, לוחם ללא פחד, שאל איפה יונאי הסברנו לו שחטף כדור ונפל לתעלה. עמירם וילנאי, באומץ בלתי רגיל החליט לבדוק מה קורה עם יונאי.

הוא התקרב לתעלה לראות מה אפשר לעשות, הכניס את הראש לראות מה קורה בתוך התעלה ולנסות לאתר את יונאי. את הרגע הזה לעולם אני לא אשכח וגם לא עמירם. ראיתי צרור של נותבים מהתעלה כלפי מעלה מהחייל הסורי.

בבוקר סיפר לנו עמירם שהרגיש את משב החום של הכדורים ולמזלו של עמירם יצא מזה ללא שריטה. מיד עמירם לא התבלבל וירה לכיוון היורה וחיסל אותו. כאן הסתיימה הלחימה מול הלוחמים הסורים והחלה צרה הרבה יותר טראומטית שמלווה עד היום.

הפיקוד הסורי הבין שהיעד שלהם ניכבש והם החלו להפגיז ללא התחשבות בלוחמים שלהם במתחם. הפגזה נוראית שנמשכה במשך זמן די מורט עצבים ובלי יכולת שלנו לעשות משהו. היו רגעים ומוזר להזכר בזאת, שמאוד רציתי שאם יפול עלי פגז קוותי שיהיה ישיר כדי לא לסבול הן מכאבים והן ממתח בלתי ניסבל. לאחר כמה שעות של הפגזה סורית עלינו התחיל לעלות השחר וההפגזה נירגעה. כניראה שהתותחים שלנו החלו להחזיר אש למקורות התותחים הסורים.

תוך כדי אנחנו שומעים קולות וצעקות ביעד, קולות מאוד לא ברורים. מתוך מה שאני הצלחתי להבין מהצעקות הן בערבית והן בעברית שיש כאן מישהו שמנסה לקחת בשבי, רק שלא הצלחתי להבין מי שובה את מי: אנחנו את הסורים או שהסורים אותנו. התחלתי כבר לחשוב איך זה יהיה לנסוע לדמשק כשבוי.

הדקות חלפו במתח תוך תחילת זריחה על היעד שהיה מלא אבק וריח נוראי של אבק שרפה. אנחנו רואים חייל בודד מצעיד כעשרים לוחמים סורים שזרקו את נשקם וניכנעו והלוחם המצעיד היה זאב פולק חבר לפלוגה. ברגעים אלו הבנו שהסיוט ניגמר. התחלנו לארגן את הטיפול בפצועים ולחלץ את יונאי מהתעלה ולצערנו הוא נהרג עם הירי של החייל הסורי.

עצובים ושפופים התחלנו לצאת מאיזור הלחימה עם כניסתו של השריון שלנו. התחלנו להתקדם לשטח הכינוס ושם חיכו לנו הנגמשים שלנו וכאן אני מסיים סיפור של לילה שלא ישכח לעולם.                                                                                      

מופע הבידור שהפך לטרגדיה

מאת: אליהו שמש

שרתתי במלחמה כמפקד צוות נ.ט.

סגן ניצן הדר (פומרנץ) היה מפקדי. איש מוצק בעל ידי זהב פנים רגועים. את הוראותיו העביר בשקט מופתי ללא צורך בלחץ או רמז של אסרטיביות.

לא ידענו עליו הרבה, אף פעם לא מהר לחדרה עיר מגוריו ורק ידענו כי בשעותיו הפנויות הוא ימצא בקבוץ דן כביתו, כולם חשבו שהוא בן הקיבוץ. 

כולנו גליליים, קיבוצניקים או ממושבות הגליל העליון וכן מקרית שמונה ומהישובים שאינם גליל, עתודאי מחיפה, דייג מטבריה וחנווני מצפת. ראינו בהגנה על הגליל כחובה קדושה, שמירה על הבית.

במלחמת יום כיפור התייצבנו בבוקר המחרת. המפקדים וביניהם ניצן וחירות לפיד מאיילת השחר כבר נוכחו במחנה הקבוע. בימ"ח הצטיידנו, אספנו את תותחי הנ.ט. הנגררים והמתנו לפקודת התזוזה.

הוגדרנו כחיילי קו שני, עלינו לרמת הגולן ערב סוכות מכיוון דרום. כל הלילה נשמעו רעמי התפוצצויות , לא ידענו מה שלנו ומה של הסורים.

את הבוקר קבלנו בהפגזה סורית של מרגמות ותותחים, סגן ניצן ניהל את הפריסה בשקט מופתי כהרגלו, בשקט השמור לו פקד לתפוס מחסה בכל מקום אפשרי. היו בינינו שהזיזו גופות אויב כדי לחסות במחפורת. בעיצומה של ההפגזה סובב ניצן בין חייליו וארגן את ההיערכות לירות לכיוון הטנקים הסורים המתקדמים אל הג'והדר ומונעים חילוץ הטנקים הפגועים שלנו מהוואדי.

אחרי שהארטילריה שלנו הרגיעה את הסורים, החל המסע אל המקום שכבר שוחרר ונערכנו לאפשרות של התקפת נגד סורית בהנחייתו של ניצן והכל בשקט מופתי המאפיין אותו.

באחד הערבים השקטים הלכנו למופע בידור עם אומנים מדרגה ראשונה (ששי קשת) שהתקיים על גבעה בתל פארס. עוד לפני התחלת המופע החלה הפגזה מטורפת אל אותה גבעת טרשים וכל אחד חיפש לעצמו סלע להתגודד מאחוריו, פגזים נפלו בלי חשבון ורסיסים עפו לכל עבר.

ניצן חטף רסיס בצדע, הספיק לתת פקודה לתפוס מחסה והורה לשוב כל אחד לחפירה האישית שלו בהסתמן רגיעה. תוך כדי הליכתו הספיק להגיד: "רק זה היה חסר לי- חור בראש, עכשיו אני צריך לנסוע לתאג"ד  במקום להיות איתכם". עלה על הטנדר ביד אחת החזיק את מקום הדימום ובשנייה נהג לכיוון התאג"ד.

הרגיעו אותנו שסגן ניצן מחלים ברמב"ם אבל זה היה שקר לבן שנועד לשמור על מצב הרוח.

מתל פארס ראינו את שובלי הקטיושות נורים אל עמק החולה וקרית שמונה. באותו לילה נפלו  36 קטיושות על העיר בלבד.

נשארנו במתחם עוד 25 ימים וההרגשה היא שניצן יופיע מעוטר תחבושת והוא יוביל אותנו להשתחרר. זה לא קרה ורק במילואים הבאים ידענו את האמת המרה. 

ניצן נשאר בליבי כמפקד בעל תכונות נדירות, אדם משכמו ומעלה היודע לכבד ולקבל חזרה את ההערכה לה הוא ראוי.

יהי זכרו ברוך.

פגישה מפתיעה בבית החולים

מאת: זאב סגל
 

הסיפור על שעברתי במלחמת יום-הכיפורים ב- 1973, שמי כיום סגל זאב ובעברי היה סגלוף וילי, כרקע: אני שירתי בצה"ל משנת 1966 בגדוד 202 של הצנחנים ובפלוגה ב' (קצינים וסמלים), אני נפצעתי במלחמת ששת הימים משלושה רסיסי רימון ברגלי הימנית ולמרות זאת חזרתי לפלוגה לאחר ששהייתי בביה"ח ברזלי באשקלון, מיד לאחר מכן נותחתי בבלינסון בפ"ת ולאחר מכן החלמתי בבית הבראה "שלוש" בחיפה, המשכתי לשרת במילואים ביחידה קרבית עוד כ-24 שנים כמפקד ומש"ק.

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי כשגרתי לבדי בדירת קרקע בחדר קטן מאד כ-11 מ"ר ברח' ש"ץ בצפון ת"א וכרווק, באותה תקופה הייתי נהג אוטובוס בקואופרטיב "דן".

בשעה 14:00 בצהריים נשמעה האזעקה הראשונה על תחילת המלחמה, אני מודה שדיי נבהלתי ונלחצתי כי הרגשתי חסר אונים, מופתע ומבולבל, בגלל שנאמר לי שכנהג אני יהיה מגויס מייד עקב עבודתי.

מייד ניגשתי למוסך המרכזי ברח' ארלוזורוב בת"א ומשם נלקחתי למגרש האוטובוסים הגדול והראשי בגלי-גיל שבר"ג. קיבלתי הוראה לגשת עם האוטובוס לרחוב יגאל אלון לחברת הארגז שמייצרת ומרכיבה אוטובוסים ושם הורידו לי את המושבים והרכיבו לי למיטב זכרוני כ-15 אלונקות והפכו את האוטובוס לאמבולנס גדול.

זכור לי שהייתי האוטובוס הראשון שיתבקש לנוע דרומה, באוטובוס מלפנים קשרו לי בד לבן עם סימן של מגן-דוד גדול כזיהוי לאמבולנס ומשם נסעתי היישר לעבר תעלה סואץ.

הייתי עם כוחות גדולים בבסיסים טסה ורומני, בלילה הראשון שמעתי דרך מכשירי הקשר את כל המתרחש במוצבים הקדמיים ואת שעוברים חיילינו, ראיתי באופק את השמיים אדומים מהירי והקרבות כל הלילה, שמעתי את הפיצוצים, ואלינו הגיעו ראשוני ההרוגים והפצועים.

אנו הותקפנו ע"י שני מטוסי מיג שהפילו על שני מיכליות דלק פצצות. את ההרוגים מהפצצות ראיתי במו עיני שנאספו ושנשאו בתוך שמיכה בחלקים הרב הצבאי גורן ז"ל בעצמו עם עוזרו. מההדף של הפיצוצים הרגשתי לחץ בריאות וראיתי מתחת לאוטובוס את הבוץ שנשר ונפל שהיה בדפנות ואת צורתו של האוטובוס.

מהיום השני התחלתי להוביל פצועים מפאיד שמעבר לתעלה לביה"ח הגדול בבסיס חיל-האוויר שברפידים, כשהגעתי לראשונה לביה"ח ראיתי מרחוק בכניסה לביה"ח התת-קרקעי את חברתי סרן זיווה שהייתה המגויסת מתוך שש חיילות בלבד בכל האי סיני במלחמה והיא הייתה אחראית וטכנאית הרנטגן במקום (באזרחות היא עבדה כטכנאית רנטגן בביה"ח איכילוב בת"א). כמובן שהפגישה הייתה מפתיעה מאד, לא מתוכננת ומאד מאד מרגשת.

זיווה לקחה אותי מייד לסיור פנימה אל ביה"ח התת-קרקעי ושם ראיתי במו עיני מחזות קשים מאד שלא אשכח לעולם, ריצפת ביה"ח הייתה מכוסה דם ואחים ואחיות כל העת ניקו ושטפו במגבים את הדם מהריצפה, על אלונקות ומיטות גבוהות שכבו חיילים פצועים כרותי איברים, שרופים מכוויות, שוכבים בתוך ניירות כסף, חלקם עם הלשון תפוסה מחוץ לפה וקשורה בסיכת ביטחון ללחי ע"מ שלא תיבלע ותגרום לחנק.

לאחר מכן המשכתי לבצע נגלות של פצועים מעבר לתעלה ועד לרפידים. באחת הפעמים חייל איבד את כיפתו הסרוגה מראשו והשאיר אותה אצלי באוטובוס, הכיפה הזו נמצאת אצלי עד היום ואני שומר אותה איתי ברכבי הפרטי ואני גם משתמש בה עד היום בעת הצורך למרות שעברו 40 שנים.

מנסיעותיי הרבות הכרתי היטב את כל צפון סיני ביצעתי נסיעות רבות בהסעת חיילים לחופשה והחזרתם חזרה, ולדוגמא אחת מהן: מבסיס טסה או רומני לפאיד או ליד הק"מ 101 ומשם לרפדים, מרפדים לחיפה ומחיפה חזרה לביתי בת"א, כל הנסיעות האלה ביצעתי לבד בעצמי ללא נהג נוסף וללא עזרה כלשהי. מעייפות נשכבתי לישון וזה היה כמעט בלתי אפשרי כי כל הזמן שמעתי במוחי את מנוע הדיזל פועם ורועש בחוזקה מהנסיעות הארוכות ולקח זמן רב עד שהצלחתי להירדם (השיא שלי האישי היה 875 ק"מ נהיגה ביום אחד ובאוטובוסים מיושנים ולא ממוזגים).

בסה"כ שירתי במלחמת יום הכיפורים כחצי שנה. המלחמות בהם השתתפתי היו: ששת הימים שירתי בסדיר בצנחנים, מלחמת ההתשה במילואים במוצבי התעלה, תעסוקה מבצעית בכל גזרות וגבולות הארץ, במעוזים, במוצבים, אימונים שונים, מלחמת יום-הכיפורים כחצי שנה רצופה, מלחמת שלום הגליל הראשונה ב-1982 כ-4.5 חודשים במילואים.

זה סיפורי האישי על מלחמת יום הכיפורים בקצרה, למרות שגויסתי כנהג אוטובוס אמבולנס ולא כלוחם כבשאר המלחמות ולא יצא לי להלחם פנים אל פנים עם האויב, אך מה שעברתי היה קשה מאד והרבה יותר מהנקרא, המוסבר והכתוב. החוויות, המראות, הריחות, והשמיעה בקשר מה קרה ועבר עלינו לא היה קל. בכל זאת ממשיכים לחיות עם כל הזיכרונות הקשים למען העתיד, וכמובן עם הרבה הרבה כבוד לנופלים, למשפחותיהם ולפצועים.

לעם ישראל וצה"ל היה מזל ונס הודות לאומץ הלוחמים וההצלחה במלחמה הקשה ביותר שהייתה לנו למרות הקושי וההפתעה, אני תקווה שהילדים, הנוער, הצעירים והוותיקים לא ישכחו זאת לעולם.

לילה בתעוז - פלוגה ג', אתם גיבורים!

מאת: רוסמן משה

הייתי מפקד טנק צעיר במלחמת יום כיפור. יום לפני תחילת המלחמה [יום שישי 6,10,73 ] שלח המ"פ אותי ונהג טנק של הפלוגה להביא טנק מחודש מסדנת החימוש שברפידים לפלוגה.

הפלוגה שלי, פלוגה ג' ישבה על ציר הג'ידי באזור הדרומי מערבי של תעלת סואץ בתעוז שנקרא "מצווה" ונתנה הגנה למעוזים ליטוף א' וליטוף ב' שעל קו בר לב על גדות התעלה.

ביום שבת אני בסדנא ממתין למוביל שיוריד אותי לתעלה עם הטנק , בסביבות הצהרים הגיע מפקד הסדנא ואומר לי "עליך לרדת לתעלה לפלוגה על שרשראות המוביל לא יגיע".
אמרתי לנהג שאתי בו נתחיל לנסוע וכך יצאנו לנסיעה של כמה שעות כמובן בצידי הכביש לכיוון התעלה.בדרך כבר ראינו את המטוסים של המצרים טסים לכיוון רפידים הבנתי שאנחנו בבעיה, לא הבנתי  כמה זה חמור כיוון שלא היה בטנק מכשיר קשר וכן הטנק לא היה מחומש או מזווד. כמה שהתקרבנו לתעוז כך ראינו את מה שקורה, כשכל אזור התעוז עולה באש ועשן מתמר סביב והארטילריה המצרית אינה מפסיקה להפגיז את כל אזור התעוז.

את הטנק השארנו באזור חניית הטנקים ונכנסנו בריצה לתעוז, שם היו חיילי חימוש וקשר של הפלוגה וכן רס"פ הפלוגה יודלביץ. יתר הפלוגה ירדה לעזור למעוזים.

באותו הרגע היתה הפוגה בהפגזות של המצרים, אני מסתכל מסביבי ורואה חיילים מפוחדים ולחוצים צמודים לקשר הפלוגתי ומנסים לדלות מידע על מה קורה מסביב. אווירה נוראית ומפחידה, ואני אומר לרס"פ בוא נעלה על התעוז ונראה מה קורה מסביב.

תוך כדי שאנחנו עולים במדרגות שמובילות מתוך התעוז לעמדה מעל, נשמע קולו של סגן מפקד הפלוגה שאומר "נפצעתי אני מתפנה לתעוז" והמ"פ, בועז אמיר, קורא בקשר לחוליה הטכנית שהחובש הפלוגתי נמצא איתם ואומר להם לצאת בעקבות מנדל הפצוע לכיוון התעוז.

באותו הזמן מגיע אלינו לתעוז אמבולנס עם צוות רפואי שהיה בדרכו לקו כדי לתת מענה לפצועים והבין שאין באפשרותו להמשיך לתעלה אחרי שראה את הנעשה מסביב.

בשלב הזה כשמנדל קרוב לתעוז אני והרס"פ מגלים טור של נגמ"שים מצרים מתקרבים אלינו מכיוון התעלה. הרס"פ יורד במהירות לרחבת התעוז ומתחיל לצעוק "המצרים מתקרבים לפה". כולם רצים לאמבולנס ורוצים לעלות מהמקום ואני מתחיל לצעוק לרס"פ "תכניס את כולם למעוז לפני שיהיה מאוחר". ברגע הזה מגיע הטנק של הסמ"פ מנדל הפצוע קל, וצוות החוליה הטכנית על הנגמ"ש ואני צועק להם "כנסו פנימה מהר", ולצוות הטנק של מנדל אני אומר "עלו מהר לטנק" ואני עולה לצריח ומתחיל לפקד על הטנק שנקרא בקשר ד'.

לנהג הטנק נפתלי אני אומר בקשר לצאת מיד ממתקן התעוז ולנסוע למקום גבוה כדי שנוכל לראות טוב יותר ולשלוט על השטח.

מהמקום שבו אני עומד אני רואה את שיירת הנגמ"שים המצרים נעצרת בפנייה לכיוון התעוז מרחק של 700 מ' ואני נותן לתותחן שלי זבצקי פקודת אש. אני מכוון את התותח לכיוון הנגמ"ש הראשון, זבצקי פוגע ומיד נדלק הנגמ"ש. המצרים מבינים שהם בבעיה ומנסים להתחמק מהציר אנחנו פוגעים בעוד 4 נגמ"שים  כשהיתר בורחים לכיוון הג'ידי ושוברים לתוך הדיונות שבצידי הכביש.

אחרי ששיפרתי עמדה הצלחתי לפגוע בשני נגמ"שים נוספים שהיו בטווח 1500 מטר. כל אותה עת איש הקשר של הפלוגה היה בהיסטריה וצעק בקשר "עולים עלינו, עולים עלינו!". אמרתי לרס"פ שהוא חייב להשקיט אותו כי הוא גם הפריע וגם יצר פניקה אצל הטנקיסטים שלוחמים בקו המים ושומעים את מה שמתרחש בקשר וחושבים על הגרוע מכל.

הערב התחיל לרדת אמרתי לנהג נפתלי להתקרב ליודלביץ הרס"פ כדי לתת לו מקלע 03 מהטנק כדי שיוכל מהעמדה שמעל התעוז לעזור במקרה  הצורך, וכך עשינו. חזרנו לעמדתנו הראשונה, בחוץ חושך וירח מלא ביקשתי מהנהג לדומם מנוע, ומהטען קשר אביחי לעלות לצריח ולהאזין למה שקורה סביב. אביחי אמר לי שהוא שומע רעש של נגמ"שים מתקרב, אמרתי לו לרדת לתוך הטנק למקומו ולנפתלי הנהג אמרתי להניע.

תוך כדי שאני צופה במשקפת נעצרו מתחתנו שני נגמ"שים מרחק 400 מטר ,שאלתי את התותחן זבצקי "אתה מזהה?" ענה לי שלא וירדתי בעצמי לטלסקופ שלי. אמרתי בקשר "מפקד יורה" ושלחתי פגז לתוך הנגמ"ש הראשון שנדלק מיד והאיר את כל הסביבה ואז זבצקי כבר ראה את השני שהיה צמוד מאד לנגמ"ש הראשון ובפגז אחד פוצץ אותו.

באור שהאיר את כל השטח ראינו חבורה של חי"רניקים  מצרים עולים לכיוון שלנו באותו הזמן גם יודלביץ אמר בקשר שחי"רניקים עולים על התעוז מכיוון שער הכניסה ושמעתי שהוא יורה מהמקלע שנתתי לו לכיוון השער. מכיוון שהיתה תקלה במקלע שהיה לי, מדדתי טווח אפס ושלחתי פגז לתוך החבורה שבאה לכיוונינו.

צעקתי לאביחי "תעלה אלי עם העוזי ותתחיל לירות" ולנהג אמרתי שיעלה עליהם עם הזחלים, ואני זרקתי כמה רימונים.

כל זה לקח אולי 5 דקות. כשראיתי שאנחנו כבר לא בסכנה, ביקשתי מהנהג נפתלי להתיישר לכיוון השער ויריתי שני פגזים לכיוון החי"ר שעושה דרכו מהשער לכיוון התעוז שלנו. עשיתי סיבוב בתוך התעוז כשאביחי יורה בעוזי כשהוא מזהה דמויות רצות לכל עבר, ואני זורק עוד שני רימונים.

ביקשתי מהרס"פ שלא יעשה כלום עד שנצא ממתחם התעוז והוא אמר לי שגם כך המקלע לא מתפקד כראוי. אמרתי לו "זה בסדר, תמשיך לעדכן אותי במה שאתה רואה מלמעלה".

קראתי לבועז המ"פ שנלחם על קו המים ואמרתי לו שאנחנו כל הזמן בלחימה על התעוז ואם אפשר לשלוח מישהו לעזרה. בועז אמר לי "ד' תסתדר לבד אין לי אפשרות לעזור לך כי המצב קשה, תמתין שיגיעו כוחות תיגבור מחטיבה 401" ובזה נסתיימה השיחה בינינו כשבועז לא יודע מה עבר עלי בכל היום הראשון ללחימה הקשה והמפחידה כשכדורים שורקים סביבך ואתה מפקד טנק צעיר בלי ניסיון שצריך לתפקד תחת אש ולשדר לצוות שלך שהכל בשליטה לדאוג להם ולעוד 30 חיילים שנמצאים בתוך התעוז מפוחדים, שומעים את רעש הכדורים והפגזים מסביב ואין להם מספיק מידע על מה שקורה בחוץ.

מאוחר יותר בלילה ביקש ממני בועז לכוון אותו ואת הטנקים שנשארו לכיוון התעוז ורק בבוקר ראה את מה שקרה מסביב לתעוז.

על יום הלחימה הראשון הזה קיבלתי צל"ש ורק אחרי 40 שנה כשנאספנו כל הפלוגה, קם קשר הפלוגה בן דיין ואמר "אנחנו חייבים את חיינו למט"ק רוסמן משה".

הייתי מאד נרגש כי סוף סוף קם בן אדם שחווה את כל שהתרחש בתוך התעוז ואחרי 40 שנה אמר את מה שאני והצוות שלי ידענו כל הזמן ולא שמענו מאף אחד מ-30 החברים שהיו שם.

תודה לצוות הנהדר שלי נפתלי, אביחי, וזבצקי ז"ל.

פלוגה ג' אתם גיבורים.