זכרונות ממלחמת יום כיפור - קרבות הבלימה בגולן

מאת: עדו מור

מלחמת יום הכיפור שלי ברמה"ג עם גדוד 377 - זכרונות...
 
בערב יום כיפור יצאתי לקיבוץ, שבת בצהריים ישבנו על הדשא של דורונצ'יק אחי, בשמיים התחילו טייסות מטוסים לטוס לכיוון רמה"ג, שאולי גיסי קפץ לשמוע בי בי סי וחזר - התחילו קרבות בתעלה וברמה"ג, עם אחי נדברנו שאורזים תרמילים ונפגשים לרדת ביחד אל הכביש הראשי לטרמפים.

למטה הוא פנה שמאלה לנסוע למחנהו בדרום, ואני ימינה לנסוע בטרמפים שהחלו לעלות על הכביש למחנה מנסורה ליד יוקנעם, שם פגשתי את ראשוני המפקדים המגד בנצי פדן מעין כרמל, הסמגד יהודה ארזי מעין החורש, המ"פ אלישע שפירא מעין השופט [אני סמ"פ], וקצינים נוספים. בהמשך החלו לטפטף גם הצוותות, זיוודנו ותדלקנו, בדקנו והזדעזנו מהכשרות בה נמצאו הטנקים, הפעלנו לתיקונים את החוליות הטכניות, ובבוקר עם אלו הכשירים החילונו לנסוע על שרשרות לרמה"ג, בתחילה על דרכי שדות, וכשנגמרו עלינו וטסנו על הכביש.

הגענו לצומת צמח ונכנסנו לתחנת דלק, גדוד טנקים מרביתו דיזל אך עם פלוגה אחת טנקים, זחלמים ורכבים בנזין, בעל התחנה שאל מי משלם ? מבוכה השתררה בפיקוד, גברוש רס"ן לתפקידים מיוחדים מנהל ענף עבודות העפר בבית אלפא הוציא פנקס הצ'קים, אחרי המלחמה רץ במסדרונות משהב"ט חצי שנה עד שהחזירו לו.
התחלנו לעלות אחה"צ בכביש המתפתל לאל על, רכבים עם אחרוני המתיישבים וגם לובשי מדים ירדו מולנו מטה בבהילות, הרגשה לא נעימה, אנחנו פלוגה ראשונה נפרשים במשטח אחרי אלעל עם הפנים לצפון-מזרח בואכה ענן אבק ענק מתנשא ומעיד על כוחות אויב קרבים.

משפך השטח מתכנס לאל על ושם אנו הפקק, בהרגשה - זהו עד כאן !!! שאר הגדוד נפרש משמאל וימין לנו, ורק לפנות ערב מגיע גדוד הצנטוריונים, כשאגד הטנקים הסורים הענק הגיע לטווח כ 3,000 מ' החילונו לנסות לטווח, במרחק הזה בשרמנים זה היה בכינון עקיף ולקח לא מעט פגזים עד שהחילונו גם להעלות טנקים באש והתפוצצויות, אצלנו טנק המ"מ ממון נפגע, אלישע שאל בקשר ממון אתה בסדר? וראינו שהיד עולה, בהמשך התברר שזאת היתה עווית [בחניון הליילי באל על לילה שלם נשפכו עליו ג'ריקנים מים והאש והריח לא רצו להרפות].

התקרבות הטנקים הסוריים הביאה לפגיעות מדוייקות יותר בהם והם בלמו והסתובבו למנוסה אחורה, ירד הערב והחילונו יורים במקביל להשגת פגיעת הנותבים ולשלוח פגז בעקבותהם,עם הנסיגה וירידת החושך התכנסנו להצטיידות באל על. הטנקים עמדו בטור על ציר הכביש ופתאום הגיע ג'יפ סיור והודיע שטנק סורי התבלבל ונוסע לכיוון, לפקודה עלינו בחופזה על הטנקים, התותחן שלי בשגגה ובירידה לכסאו דרך ע הרגל על ההדק ונפלט פגז שפגע וניתר מהטנק שלפנינו. מלבד בהלה שאחזה מהפיצוץ, הפצוע היחידי היה התותחן שטען שניפגע בעין, בבוקר עם תותחן אחר יצאנו לשטח ועברנו את הטנקים הסורים השרופים.

נפרסנו פל' גדי קורן [ק.מזרע] משמאלנו, פל' עוזיש קרן [מעין גב,המשיך לקבע וסיים כתא"ל] מימיננו והתחיל קרב תותחים עם אגד השריון הסורי, השמש היתה בעיניים וזה הקשה על הטיווח, משמאלי טנק המ"פ אלישע שפירא נפגע... חלק מהצוות קפץ וגרר את אלישע הפצוע אחורה, טנק נוסף שלנו ניפגע גם חלק מציוותו דידה פצוע אחור, בנצי המגד הורה לי לקחת הפל' אחורה ובאיגוף ימני חזק, בהמשך ביקש אתה עובר את פל' א' תתפוס את א' המ"פ שיצור עימי קשר, איננו עונה לי...

הגעתי אליהם פרוסים מאחורי גבעונת עם עצים ומדפים סגורים כולם [פלוגת טנקים בנזין עם תותח 75 מ"מ שלא יכל לטנקים הסורים,לנו היה 105, ושעירבו אותם פחות בלחימה], ירדתי מהטנק עליתי על הטנק האמצעי דפקתי על המדף, התרומם המט"ק והראה היכן הטנק של המ"פ [בסיום התיכון ישב לידי בכיתה בשולחן השניים], דפקתי על המדף של א', התרומם, ביקשתיו להתקשר אל בנצי, אמר לי הקשר לא תקין ומפגיזים אותנו מדי פעם, וצלל בחזרה פנימה, הייתי המום, התקשרתי לבנצי - אמר תעזוב אותו אני שולח אליו את הסיור, והמשכתי הלאה...

יום הקרבות החזק הבא היה המתקפה על חושנייה, הסורים הספיקו להקים שם יעד מבוצר עם תותחים וטנקים, גדודי צנטוריונים ושרמנים במרכז הרמה נשחקו עליהם ואנו יחד עם גדוד הצנטוריונים [מג"ד יוסי עמיר ממזרע] ניסינו לקפל אותם מדרום וממערב, הצנטורינים עלו מדרום מערב כשחזית וצד ימין חשופים לחושנייה, וכמה כלים חטפו והתלקחו, בנצי שלח את בני הלבן הקמ"ן לעזור בחילוץ הפצועים, בני הודיע לו שאם הם יפגעו עליו... והסתובב בשטח כאילו אין סורים שזה עתה דפקו צנטריונים,לאחר מכן שלח אותי  יותר מערבה לעלות לעמדות מול חושניה.

ניסינו לעלות לעמדות ולטווח אך היעד היה ממזרח לנו, השמש סינוורה ולא זיהינו הטנקים והתותחים [היו מחופרים], שריקות פגזים מחושניה החלו לעבור מעל הראש, הורדתי הפל מהעמדות והודעתי לבנצי על המצב, בנצי הודיע תחזור נכין משהו אחר, חזרתי ומצאתי ענן אבק, בנצי ביקש שאשאר בעמדות מדרום ליעד לשמר הפוזיצייה והם קפצו למשימה אחרת, אחה"צ מאוחר הם חזרו, בנצי נפצע [הזחל"מ עלה על מוקש] יהודה הסמג"ד הודיע שתוקפים את היעד על הציר הראשי בשוליים המערבים של המוצב - אני מוביל, עליתי על הציר מיכה המ"מ מאחורי.

ממזרח הגיע זחל"מ קפץ ממנו רפי נוי קמבץ החטיבה [מדן המשיך לקבע וסיים כתא"ל] וסימן לי בדגל מנפנף לרוץ על הציר, המטקי"ם השתהו והמפי"ם ורק הקצינים של שאר הגדוד הצטרפו מאחור, סה"כ 9 טנקים מהגדוד והתחלנו לרוץ בתקווה שבתנועה המהירה לא יצליחו לפגוע בנו, הפעם כבר הנמכתי קומה בצריח רק הראש והעיניים מעלה, תוך כדי תנועה התותח והמקלע ימינה אל ירי המקלעים מהמוצב, הציר ממש חתך את עמדות התותחים והטנקים המחופרים משני צידי הציר והם היו קרובים מכדי לירות, תוך דקות סיימתי המוצב וחתכתי ימינה על הכביש הראשי ועד המסגד ההרוס בחושניה [כיום יעד למטיילים] , יהודה ביקש להמשיך מזרחה ולעמוד בשוליים המזרחיים של חושנייה, שם הצטרף כל הגדוד.

כבר ירד הערב ובקשר שמעתי שאת ה"זנב" הגדודי מנסה לתקוף הקומנדו הסורי, כמה פגזים וירי מקלעים והשתרר שקט, החילונו להתארגן למחר, תוך כדי מודיעים לי שמשאית סורית נוסעת לאורך כל הטור ושאוריד אותה, עברה אותי חטפה בקבינה טסה לתעלה התהפכה ונדלקה, בערה הרבה זמן ועזרה לנו לתדלק ולהתחמש בנוח...

לאחר המלחמה ועל הסתערות חושניה המליץ עלי בנצי לצל"ש יחד עם מ"פ נוסף גדי קורן [בהמשך אספר על מה], הלכנו לועדת "בדיקה" בקריה, חילקו צלשים בשני מועדים, בשניהם נקרא לבמה עידו מור הג'ינג'י על אותה הצטיינות בסיני, כשרן גורן 2 כיתות מעלי בקיבוץ, טייס מצטיין התמנה לראש אכ"א, שאל אותי שלישו אם אני עידו מור רס"ן מס אישי... בנושא כלשהו, ואם לא אני אם אני יודע מיהו והיכן למצאו, החזרתי לו שזהו עידו מור הג'ינג'י שעזב את גבעת ברנר, בעבר כבר מס פעמים התבלבלו בינינו [שנינו מ"פ רסני"ם,שנפצעו במלחמה ואח"כ שובצו כסמגדי"ם], ושיבקש מהאלוף גורן לבדוק מה היה שם בהתבלבלות בצלשי"ם, תשובה לא קיבלתי, להשלמת התמונה גדי קורן קיבל צל"ש מאלוף הפיקוד.

בסיום הקרבות על הרמה עמדנו בצהריים בטור, שרדנו מגדוד 36 טנקים -  11 טנקים, כל פלוגה 2 - 3 טנקים [במקום 12] חלק מהטנקים תוקנו וחזרו לעבות אותנו בהמשך,התקבצנו המפי"ם לזחל"מ הסמגד יהודה ארזי, בנצי בקב' פק חטיבתית על המשך הכניסה לסוריה, המח"ט [מוטקה בן פורת מכברי] אינפף בקשר שנתכונן לעלות על תילי כודנא, הסתכלנו במפת המודיעין - מוצב חטיבתי פרוש היטב עם טנקים ותותחים, ציר אחד עולה אליו ממערב וגם הוא ממוקש וגם מצדדיו, הסתכלנו אחד על שני ואמרנו תגיד ארזי המחט שפוי? אנחנו ממש הולכים להתכונן לעלות...

למעלה, חיכינו לבנצי והוא הגיע בג'יפ, לא נראה מודאג במיוחד, הסברנו דאגתנו והוא השיב - מיד אני מסדיר זאת, התקשר למח"ט ואמר לו בכדי לעלות על תילי כודנא אני זקוק למח' הנדסה שתפנה ותפתח הציר ממוקשים, הלכנו לטנקים - הבנו שעם זה כבר לא יטרידו אותנו, לפנות ערב התכוננו לעלות אחרי חטיבות הצנטוריונים דרך קוניטרה ואח"כ חאן ארנבה עברנו לאורך הציר מס של צנטוריונים דפוקים ובחלקם שרופים ולא אמשיך בתאור, לפתע אני רואה את יונתן פז בן דודי [ממזרע במאי סרטים כיום], חיבוקים וטפיחות שכם, ומה אתה עושה כאן פרחח? בין הראשונים טס מניו יורק התנדב ומוביל שיירות אספקה לטנקים, עוד פעם אחת יצא לנו להיפגש ולהתחבק...

לפנות ערב אחרי חאן ארנבה שברנו דרומה ובלילה עלינו והתפרסנו על מוצב סורי שטוח, התעלות רחשו ופגשנו ירי נק"ל, מ"מ אצל גדי קורן חטף בגרון ולא ניתן היה לפנותו עד הבוקר, בבוקר היה שקט כנראה שעשו וייברח, 2 מטוסים סורים החלו לחוג מעלינו החילותי לירות עם מקלע ה 0,5 שעל הצריח ו"משכתי אש" - הם צללו לתקיפה,צללתי לצריח כשידי עדיין אוחזות שפת הצריח, חטפתי רסיסים בידיים וחבשתי את שתיהן, בנצי שמע ושלח רופא, הרגעתי אותו לא תיפטר ממני כל כך בקלות.

בצהריים המשכנו לצומת נאסג', משם שלשה ימים כל לפנות בוקר עלינו לעמדות וחזרנו בערב, בבוקר הראשון שעלינו זיהיתי 3 טנקים סוריים במרחק כ - 3,4 ק"מ - מעל לטווח שרמנים, הפלוגה כבר הושלמה ל  4 טנקים והתחלנו לטווח, אחרי מס פגזים, תוסיף קצת, קצת ימינה, עוד קצת והורדנו את הראשון, וכבר הייינו מכוננים ופגענו לאחר 2 פגזים בשני, ואחריו בא השלישי, שלושה טנקים מתפוצצים ובוערים חלק מהצוותות שלהם בורחים, דיווחתי לבנצי ושאל - אתה הורדת אישית, ועניתי - לא... התותחן שלי.

בבוקר השני כשעלינו זיהנו 2 אופנועים מורידים חיילים לתעלות המוצב, עלינו על התעלות ולא שמענו מהם כל היום, משני האופנועים הטסים על הכביש מזרחה הצלחנו להוריד אחד, השני ברח לסוריה,  2 מטוסים שלנו משאירים שובל למעלה גבוה וטילים סוריים מפילים אחד - נצבט הלב, הטייס עם המצנח נסחף אליהם, בנצי מבקש שאכנס ואוציא אותו, ואני רואה אותו במשקפת נוחת רחוק מדי בסוריה ושני נגמשים סוריים אוספים אותו ותולים המצנח להתנפנף מאחורי הנגמש, בבוקר השלישי משמאל ומצפונה לי עומד עם פלוגתו גדי קורן, ממזרח לו על שדות חשופים חותך את כל הגיזרה "אל קמינו" אזרחי [קבינה עם ארגז פתוח], גדי מדווח לבנצי, בנצי פוקד תעיף אותו, גדי מתווכח זה פרייבט אזרחי,בנצי מתרגז - תעיף אותו, גדי משתמט ומוסיף - והוא מיד עובר אותי ומגיע לעדו, חחחח - בנצי פוקד עלי תוריד אותו...

עוד אני מגרד בפדחת והוא עולה לכביש [ציר האופנועים] ואני מודיע לבנצי הוא נוסע אלי לא בוער..., בנצי כועס תוריד אותו כבר..., והנה הוא מגיע אלינו, יורד גבר באזרחית וצועק - חברה מי רוצה עוגיות ולשלוח דאר הביתה, אני יורד אליו ומודיע לו,לולא אי מילוי פק' שלי - אתה מת..., סיפרתי בקשר לבנצי והוא מחזיר לי - חבל שלא דפקת אותו...
 

למחרת  אחה"צ פק' להתארגן לעלות על מוצב תל "מרעי" [משם יצאו האופנועים...] הצנטוריונים שחלק מהפגזים רק צילקו אותם - בחיפוי, השרמנים שכל נגיעה חודרת ומפוצצת הטנק מתכוננים להסתערות [הקיבוצנק'ס הפראיירים], גדי נערך עם הפלוגה בטור על ציר הכביש, אני נפרש מצפון לו על הטרשים, ומתחילים להסתער, גדי פותח פער,שאר הפלוגה שלו חוששת להידבק אליו, אצלנו המצב דומה בקשר מנסה להאיץ במ"מ ובמטקי"ם שיישרו קו איתי וגם הם משתהים,לא מטק"ים לא קצינים מממ"ים הסתערות ממפא"ים בלבד.

גדי על הכביש כבר לרגלי המוצב,אני בשדה הטרשים קצת מאחוריו [על זה הומלץ גדי לצל"ש], וכבר רק שנינו עולים על המוצב ובנצי פוקד להסתובב אחור חזרה, כשחוברים אליו רואים ענן אבק אדיר מדרום מערב דוויזיה עירקית מנסה לחתוך אותנו, עולים בטור על הכביש מערבה, מפקדת החטיבה ואחרים פרצו בדהירה עד חזרה לרמה ורק למחרת נוצר קשר איתם, בנצי הורה שאוביל ואסע כך שאף אחד לא יעבור אותי, כל הפלוגה נסענו בזיגזגים שומרים שהגדוד והמפקדות ישארו עימנו, חלק מהכלים החלו להיתקע מחוסר דלק.

בנצי החליט עצמאית שבמקום לגרור כלים ולאבד השטח שכבשנו - אין לאן לרוץ, פקד עצור, ג'יפי הסיור יחליפו אותך תסתובב ותחזור, חזרתי והורה לשבור ימינה לוואדי ולציר "ישימון" ולאחר כמאה מ' לפרוש לרוחבו, שאר הפלוגות שהגיעו נפרשו משמאל ומימין לי, רד הערב והתכנסנו המפי"ם אצל בנצי, היות ואז לא היתה מערכת ראיית לילה הועלו הצעות כיצד לכוון התותחים אל הטנקים העיראקיים העולים.

היו שבחרו לפתוח הסדן ולכונן ידנית [בלי רעש המנוע] עד שייכנס הטנק לחור הלוע, אני נזכרתי במימרה "כל חור בחושך שחור" ובחרתי בדרך לירות במקלע ולאור הנותבים הנתקעים בעיראקי לדפוק פגז.

בלילה החלו להראות פנסי איתות על אנטנות הטנקים העירקיים מטווחים קצרים של 50 - 100 מ', בתחילה עלו ונדפקו מהפלוגה משמאלי,עם אור ראשון אני רואה צריח מגיח מהגבעה 50 מ' לפני, מכונן התותח ואומר לתותחן דפוק אותו, יוצא פגז ומפספס, אני בהלם [50 מ' !!!], התותח של העירקי מסתובב אלינו, צועק לתותחן השתגעת דפוק אותו... ושוב עוד פגז יוצא אלא שהפעם אני מבחין שמשייף כיפת הגבעה וניתז מעלה, הטען קשר טוען עוד פגז ואני מחכה לפגז העירקי והלב בתחתונים, וטרח על הצריח העירקי נמרח פגז מעיך משמאל, מיכה המ"מ שלי התעורר ודפק אותו, 2 קופצים החוצה מהעיראקי והתותחן מחסל אותם במקביל.

התקדמתי קצת להיפטר מכיפת הגבעונת ודפקתי טנק 150 מ' מאיתנו, סה"כ דפק הגדוד כשבעה טנקים עיראקים שאר הדוויזייה הסתובבה וברחה, הגדוד בחוסר דלק ממתין להגעת הדרגים, התקשרתי לבנצי איפה עכשיו ח"א לרדת על הדוויזיה הפרושה בעמק וענה לי הרי ראית מה עושים להם הטילים... ואני מהרהר כיום - היכן היו המח"ט [מוטקה] והאוגדונר [מוסה פלד] לא היו צריכים לשמוע לסרובו של בנצי לקבל צל"ש, צל"ש לבנצי היה מעניק צל"ש לגדוד כולו...

ביום אחר יצאנו לפנות בוקר כל הגדוד דרומה, אור ראשון אין רוח,עננים מהאגזוזים מסתלסלים בנחת על רגבי האדמה, פתאום נוחת באמצע הגדוד הפרוש בדמדומי השחר פגז עם צבע צהבהב והענן ממנו מתחיל להתפשט בגובה פני הקרקע, מישהו אומר בקשר אולי זה גז חרדל ?, כולם באטרף מחפשים את מסכות הגז, מרוב חילופי טנקים וצוותות - לחלק יש ולחלק אין.

צוות מיוחד מהחטיבה לקח זמן עד שמגיע אך פוסק זה לא גז, נושמים לרווחה, ביום אחר מתארגנים  לתקיפה, אנו עולים לגבעה כמו אוכף  - תל "ענטר",כשאנו למעלה אני והטנק שלידי חוטפים סאגרים מהתא שטח הבא, ראיתי הבזק יציאת הטיל ושניה אח"כ בא פיצוץ אדיר בטנק, רסיסים ברגליים וכוויות, התותחן דוחף אותי עם הראש בתחת מלמטה החוצה ואני מתגלגל על הטנק ולמטה, התותחן והטען קשר אחרי למטה ואנו מדדים לשוחת פגז שהתפוצץ בעבר [קיימת המימרה שפגז לא מתפוצץ פעמיים באותה השוחה], שואל איפה הנהג ?,הטען קשר אומר שהוא ניפצע, התותח על המדף שלו והוא מקווה שיצא מהפתח התחתון הקיים מתחתיו, הטנק מתפוצץ מהפגזים שבו ולא ניתן להתקרב [לאחר מס ימים האחראים לכך אספו חלק עצמות קטן שנשאר בין כל חתיכות הפלדה המרוסקות, ולקבורה זמנית ליד אחד הקיבוצים בצפון].

מתחילים לנחות פגזים מסביב, אנחנו מתחפרים בשוחה, כולנו קפצנו למטה ואפילו עוזי אחד אין לנו ביד, אחרי כעשרים דקות הגיע נגמש ואסף הנשארים משני הצוותות לתאג"ד, שם קרעו לי המכנסיים לטפל ברסיסים, וחבשו הכוויות, המסוק לקח אותנו לעפולה בית חולים העמק.

ערב מתכוננים לנחיתה בכיכר שמסביבה "חצי" עמק עומד וצופה, ירדתי עם סליפ תחתונים אדומות לא שם קצוץ, למחרת בבוקר מנהל הביה"ח עם הרופאים בפתח, שואל איפה עדו מור מראים לו ואני מזהה את הרופא שהיה 10 שנים רופא מילואים בגדוד, הביא לי מתנות שאספו אז לחיילים טרנזיסטור וממתקים, אחרי יומיים עברתי לבית ההחלמה שניפרש במלון שהיום נקרא "הר הכרמל", וכל פעם כשאני מחזיר את נכדי מהגן להוריו והולך לטייל לאורך דשאיו עם כלבתם סנואו - אני ניזכר בכך.

לאחר שבוע פלוס אני מחליט לחזור לגדוד, אורז התרמיל עולה על מדים ונוסע בטרמפים לרמה, אקשן כבר אין אבל מתחילים להתארגן להתייצבות למגננה במעטפת המובלעת, נקראתי לבנצי ופגשתי שם את אלישע שאף הוא חזר מהחלמה לאחר הבית חולים, מגולח וכבר לא "הרצל", בנצי הורה שהוא יחזור לקחת את פל' ד' ואני אלך לקחת את פל' א' ואציע לא' להיות הסמ"פ, אחרי סיבוב קרבות ארוך עם פל' ד' זה היה מזה קשה.

אך בצבא כמו בצבא, הגעתי לפל' א' ואני רואה את א' והרס"פ שלו כבר אורזים תרמילים, ניסיתי להשאירו אך כבר ראינו כמה עקשן הוא והלך לפל' מפקדה, בפל' א' הייתי הקצין היחידי, הבאתי כרס"פ סמל מפל' ד', ומהפל' כסמ"פ מיניתי סמל ג'ינג'י מבית השיטה [בהמשך נשלח במילואים לקורס קצינים], שיקמנו מבנה מגורים וחצר מוקפת גדר אבן סביבה, אספנו פחיות שימורים וקברנו אותם בצד הפונה אל הסורים כשרק קצותיהם בולטים מהעפר, כמה שזה יראה שטותי, פסיכולגית זה השפיע לטובה על השומרים בלילה, והחזקנו הקו עד לסיום המילואים, ינוש בן גל שבא לתפוס הקו במקומנו ראה המבנה והחצר המשוקמים, היה מבסוט עד הגג וקבע שם אחת ממפקדותיו.

בערב יום כיפור שנה שעברה רשמתי בפייס זכרונותי מהמלחמה הנוראית ההיא וכתבה ליין ליזה: "וואו עדו... בחיים שלי לא הייתי מאמינה שככה זה נראה, ככה זה מרגיש, ככה זה מלחמה. לראשונה בחיי, מעבר לכל סרט דוקומנטרי אפשרת לי הצצה אמיתית לתוך נפשו ולבטיו של לוחם במלחמה אמיתית ולא בסרט..., בחרוף נפשכם - קראתי והתרגשתי, לעיתים עצרתי דומעת. לך ולחבריך אנו חבים את היותנו כאן, ואני שוב מרגישה את הגאווה להיות ישראלית, להיות יהודייה בארץ ישראל, והאדמה שלנו יקרה מאד - בדם לוחמיה, ולחיות כאן זוהי זכות. במותם ציוו לנו את החיים כאן, וזה ממש לא מובן מאליו"...
 
עדו מור, סא"ל מיל', אדריכל גימלאי, חיפה.