הסיפור שלא סופר - טנק בודד בחטיבה מצרית

מאת: מוטי רוזנברגר

פרק ראשון - הקדמה:

אכן, כבר עברו 40 שנים, ואכן, כמו שכתב אלי פעם ירון פיק: "... החל רעש הזחלים בלילה ההוא לזמזם באוזני, את הרעש הזה לא ניתן להפסיק... " ואני מוסיף על דבריו: "הרעש אינו פוסק... אלא הולך וגובר. ועם כל יום, כל חודש, כל שנה, נעשה חזק יותר... רועם יותר... מחריש יותר..."

מעולם לא חשבתי לכתוב את "הסיפור שלא סופר". תמיד בחרתי להדחיקו. מעולם לא חשתי שהיינו גיבורים, כי בסך הכל היינו נערים, נערים שהבינו שהם מגנים על הבית, על המשפחה. נערים נטולי פוליטיקה, נטולי מלחמות גנרלים. נערים טובים, תמימים...

אבל רעש הזחלים אינו פוסק... אלא הולך וגובר... ומצד שני, השקט של החברים שהשארנו שם הולם ודומם... יותר ויותר...
והרעש והשקט אינם מניחים... אינם פוסקים... ולכן הנפש היא זו שעתה החליטה לספר את הסיפור שלא סופר:

חשוב לדעת כי כל שאני כותב הינו סובייקטיבי. זה אומנם הסיפור האישי שלי, אבל הזיכרונות חדים, ברורים, כאילו התרחשו אתמול. ואני מקווה שאיני פוגע באף חבר, חבר שנהרג או משפחה יקרה.

והרי מסכת האירועים אותה כתבתי במשיכת קולמוס אחת. ללא הגהה, ללא תיקונים. אותנטי, ובדיוק כפי שאני זוכר:

היינו חבורה של נערים תמימי דרך. כל אחד ועולמו, חלומותיו, כולם נערים יפי נפש, חברים טובים, חברים שחווים יחד חוויות קשות פיזית ונפשית, אבל צוחקים. צוחקים באימונים בימי החום הלוהטים של סיני, ובלילות הקרים של החורפים. פעמים מקטרים... אבל רוב הזמן צוחקים, צוחקים וחולמים.

ביום רביעי שלפני המלחמה כינס המגד מוני את הגדוד כולו בשק"ם וסיפר על הכוננות. הוא אמר שלדעתו יש סיכוי גבוה שתפרוץ בקרוב מלחמה. כל החופשות בוטלו.

אני זוכר את הגדוד בהכנות. אני זוכר את החוליה הטכנית מכינה את הנגמ"ש ואת עמוס המ"פ יושב עם אמיל מפקד החוליה הטכנית ומלמד אותו כיצד מפעילים את מקלע ה-03 שהותקן בנגמ"ש.

הצוות איתו יצאתי למלחמה: נהג - מאיר זריאן. תותחן - סירי יהודה. טען - שפר יעקב. רציתי להזכיר כי היינו צוות מצטיין. מאומנים, מיומנים, ובמלחמה התגלה כל אחד מהם כגבר וכאדם. אנשים שעם ישראל יכול להתברך בבנים כאלה.

סירי יהודה, תותחן הטנק, למעשה לא עשה צמ"פ  (אימון צוות-מחלקה-פלוגה בשריון). בתחילת הצמ"פ הוא חלה בצהבת ופונה ארצה. לקראת סוף הצמ"פ, התותחן הקבוע שלי שבר רגל ופונה. סירי בדיוק חזר והצטרף אלינו לצוות. אני זוכר כיצד אני יושב עם סירי על הצריח, שולף שקף של ציור פני עדשה, ומסביר לו כיצד מכוונים, מה זה הוסף אחד, מה זה תיקון עצמי וכד'. כך שלמעשה יצאנו למלחמה עם תותחן שלא עבר צמ"פ.
לכל אורך הקרבות הנושא הזה הטריד את יעקב שפר הטען, שלפני הכניסה לקרבות, ולכל אורך הלחימה כל הזמן ביקש להחליף את התותחן.

בערב יום כיפור אחה"צ ישבו בחדרי המט"קים, וכארוחה מפסקת עשינו טוסטים כרגיל על התנור החשמלי. שמענו כיצד נוחתים מטוסי תובלה בבסיס חיל האוויר הקרוב. ידעתי שאלו היו גדודי ביה"ס לשריון שהוטסו לסיני כדי לתגבר את קווי החזית ולקחו את הטנקים שלהם מהימחים בסיני.

באותו הערב, הלכנו אני, חברי שוע וולקוביץ ז"ל וחברי עמוס טנא ז"ל לתפילת קול נדרי בבית הכנסת של האוגדה. אני זוכר כיצד צעדנו חזרה בדרך האפלולית חזרה לגדוד שמחים וצוהלים: שוע לבוש כרגיל במדים מגוהצים ללא רבב סיפר על תוכניותיו לנסיעה לחו"ל עם השחרור, עמוס כדרכו חיקה כמה זמרים, ואני כהרגלי צחקתי וצחקתי.

כשהגענו לגדוד אמרו לנו כי נותר טנק אחד מושבת, ומפאת הכוננות יש להחליף לו זר (או הינע סופי) ובקשו מתנדבים כדי לעבוד עם החוליה הטכנית. התנדבתי, ועבדנו ע"פ מיטב זכרוני עד אחת או שתיים בלילה.

היה לילה חם מאוד והזעתי ללא הכרה. אך היות וצמתי, לא שתיתי דבר, ורק במקלחת החשוכה שהייתה למעשה רק צינור, טפטפתי על הלשון כמה טיפות מים.

למחרת, בסביבות השעה 11, עודנו במיטות, נשמעה פקודה להפעלת חירום. יצאנו לפריסה בשטח. אלו שהיו בבית הכנסת נקראו חזרה בבהילות. הפריסה הייתה בנוהל הפעלת חירום, כך שכולם רצים לטנקים עם הבגדים והנעליים ביד, מניעים את הטנקים, מתחילים בנסיעה מהירה, מגיעים לנקודת הפריסה, מבצעים הסוואה, ורק אז מבצעים בדיקה מה קורה בטנק. לאחר ההסוואה נכנסתי לטנק לבדיקה, וגיליתי לתדהמתי כי בטנק אין מקלעים! אנו יוצאים למלחמה ובטנק חסרים המקלעים! בבירור קצר גליתי כי לאחר בדיקת הרג'קטים הצוות לא החזיר את המקלעים לטנק והם נשארו בפינת טיפולים מאחור. למזלנו, פריסת הפלוגה לא הייתה כה רחוקה מהגדוד, ומיד הנחיתי את יעקב שפר (הגבר !!) לרוץ חזרה לגדוד ולהביא את המקלעים. והוא אכן הביאם.

ע"פ התרגולת, טנק 1ב' שולח את התותחן שלו מצויד בדגלים לגבעה קרובה על מנת שיהיה בתצפית נגד מטוסים מתקרבים. שלחתי את יהודה סירי התותחן לגבעה, ואנו נשארנו ב"זולה" הלוהטת שמתחת לרשת ההסוואה.

השלווה הייתה מלאה, ישבנו וסיפרנו בדיחות, ואז לפתע בזווית העין אני רואה את סירי מנפנף בכל כוחו בדגלים. קפצתי במהירות לתא המפקד ואז חלפו מעלינו בגובה נמוך וברעש מחריש אוזניים ומצמרר עשרות מטוסים מצריים. הספקתי להוציא צרור ממקלע המפקד.

ראיתי ושמעתי את הפצצות המטוסים בבסיס חיל האוויר "בח"א 3" הסמוך וביחידת הבקרה האווירית הקרובה שמוקמה בראש הר קרוב. המטוסים הפציצו גם את גדוד 46 שלנו שהיה שלא יצר לפריסה ונותר " במכלאות", ואז ראיתי אותם מתאספים יחד וחוזרים לכיוון התעלה. משנעלמו המטוסים באופק ראיתי מטוס מירז' בודד ממריא מ"בח"א 3" ויוצא אחריהם למרדף (כנראה היה בכוננות מיידית). לא ראיתי אותו חוזר. כנראה הופל במארב של מאות הטילים שחיכה לו.
מיד לאחר מכן ראיתי את המג"ד מוני ז"ל שכנראה היה בתדריך חוזר לשטח וחולף על פני. הוא סיפר לי כי הספיק לשכב על החול, רגליו על החצובה, ולהוציא צרור לכיוון המטוסים.

מרצינו הרס"פ הסתובב בין הטנקים, חילק ג'ריקנים של מים ואמר שיש לשתות בפקודה. לא שתיתי והמשכתי לצום.

זמן מה לאחר מכן קיבלנו פקודה והתחלנו לנוע לכיוון התעלה. יצאנו מרפידים במהירות. היינו גדוד 79 של חטיבה 401, ותוך כדי נסיעה עברנו בקשר לחטיבה 14. בדרך עברנו למרגלות יחידת הבקרה האווירת שבראש ההר וממנה עלו להבות מההפצצה המצרית. אני זוכר כי קיללתי את המצרים על כך שהפריעו לפסטורליה המדהימה של המדבר שהייתה עד כה.

היינו גדוד מצומצם של 2 פלוגות טנקים בלבד וללא פלוגת חרמ"ש שנלקחה מאיתנו לטובת הגזרה הצפונית. הטנקים של הגדוד דהרו במהירות לכיוון טסה במקביל לכביש, על החול. על הכביש נעו הדרגים של הגדוד. בעזרת המשקפת זיהיתי את חברי אורי לדרור מפקד על נגמ"ש המבצעים. אורי סימן לי בידו שהוא רוצה להתחלף ולעלות על הטנק שלי ושאני אעבור במקומו לנגמ"ש. השבתי לו באצבע משולשת.

עצרנו בקרבת טסה. אמנון רשף המח"ט שהיה למעשה מפקד החזית ניגש לשוחח עם מוני המג"ד. הייתי קרוב מאוד ויכולתי לשמוע את השיחה בניהם. אמנון הראה למוני מפה ואמר לו כי המצרים כנראה חוצים ב 3 מקומות בגזרה המרכזית אליה אנו עומדים להצטרף: באיזור מצת, חזיון וכנראה גם מצפון למצמד . אמנון אמר כי על מוני לחלק את הגדוד שמנה רק כ 22 טנקים לשלש כוחות שיפוזרו בגזרה המרכזית. מוני לא הסכים ואמר שהגדוד כולל רק 2 פלוגות טנקים, (וכאמור, אפילו ללא פלוגת  חרמ"ש שנשלחה לגיזרה הצפונית), והגזרה המרכזית היא חזית של כ 50 ק"מ, ולכן בחזית כה רחבה אפילו בקשר לא תהיה לו שליטה על הגדוד. היה ויכוח קצר, ורשף המח"ט סיכם את הנושא בכך שאמר שזו פקודה. לימים דיברתי עם מוני, וכדי לעודדו סיפרתי לו את השיחה כפי שזכורה לי. מוני אמר כי הוא זוכר הכל וכי אכן כך היה.

התחלנו לנוע לכיוון התעלה. הפלוגה התפרשה בחניון (ע"פ מיטב זכרוני באיזור רכס נוזל שהיה מקום מוגבה יחסית). בשלב מסוים התחלנו לחטוף הפגזות כבדות שכללו גם פגזי זרחן. בכל פעם שההפגזות הלכו וקרבו, דילגנו למיקום חליפי. וכך היה 3 עד 4 פעמים.

הערב ירד, ובכל פעם שהצצתי לכיוון התעלה המרוחקת, ראיתי לכל אורכה פס של אש, כאילו תעלת סואץ כולה עולה בלהבות. פס האש נבע כנראה מירי ארטילרי אדיר שאינו פוסק לשנייה. מדי פעם ראיתי מטוס ישראלי חולף לכיוון התעלה, ואז עולה לקראתו מטח של עשרות טילי נ"מ. ראיתי מרחוק גם מטוסים ישראלים מיורטים ונופלים. בשלב זה כבר ידעתי כי מגדוד 184 שהיה מוצב ופרוש בתחילת המלחמה בגזרה המרכזית נותרו טנקים בודדים בלבד. וידעתי שאנו, גדוד מצומצם עם 2 פלוגות בלבד, נכנסים בקרוב לתוך התופת זו. כבר אז היה ברור לי שזו אינה מלחמה "רגילה". אלא סוג של שאול שממנו לא יוצאים חיים.

ולכן, בראיה קרה ומפוקחת אמרתי לעצמי: "מוטי: מהמקום אליו אתה עומד להיכנס אין שום סיכוי לצאת בחיים, אז אנא השלם עם זה שאתה נשאר שם במטרה להגן על ת"א, על ירושלים ועל המשפחה. ובמידה ויתרחש נס כלשהו וכן תצליח לצאת, אז תזכור כל חייך שיש לך סוג כלשהו של  מזל מיוחד וחד פעמי, משהו ששומר עליך ואולי מגיע ממקומות אחרים.

בדיעבד, החלטה זו שהייתה ביני לבין עצמי היא זו שכנראה הצילה את חיי. כי ההשלמה עם המוות היא זו שנתנה לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם המציאות ולפעול בקור רוח. כדי לשרוד במצבים אותם אתאר בהמשך אין מקום לפחד, אין מקום להיסוס ולו הקטן ביותר.

עברתי בין רשתות הקשר ושמעתי את זעקות החיילים הנצורים במעוזים המבקשים סיוע ואש על המוצב, קולות מלחמה ונפגעים של פלוגה ו' שלנו, וקולות מלחמה עזה של כוחות אחרים.

בשלב מסוים נאמר לי כי הטנק של עמוס טנא ז"ל עלה על תלולית תחת הגחון, נתקע, וכי עלי לגשת לחלצו. הוזהרתי כי השטח כבר שורץ כוחות קומנדו מצריים וכי עלי להיזהר. קיבלתי את הנ"צ והתחלתי לנוע. היה כבר חשוך, ותוך כדי נסיעה הופיע מולי מתוך החשיכה דמות עם פנס שעשתה תנועות וסימנים מרוגזים לעברי. כמעט ויריתי על הדמות ובשניה האחרונה זיהיתי את העוזי שבידה. עצרתי והסרתי את הכובע ושאלתי לרצונו. הוא צעק ואמר כי במקום פרוסה סוללת תותחים וכי אני קורע להם את חוטי הקשר. אמרתי לו כי אני כל הזמן שומע בקשר את אנשי המעוזים מתחננים לאש על המוצב וכי הם מותקפים בכוחות גדולים. שאלתי אותו להיכן הם בכלל יורים! הוא ענה כי הבלגן גדול וכי הם יורים כמטורפים ללא כרה.

הגעתי לעמוס טנא, חיברתי כבלים, חילצתי אותו וחזרנו יחד לפלוגה.

בעודנו בעמדות המתנה, חטפנו מדי פעם ארטילריה שהלכה והתקרבה, ואז דילגנו והחלפנו עמדות.
 

פרק שני: "תחנות חורף עלו לעמדות סוף"

החושך כבר ירד. עמוס ווינטרוב המ"פ היה עם רוב הפלוגה לא רחוק מאיתנו. לא היה לי קשר עין איתם. שמעתי בקשר הפלוגתי את עמוס פוקד: "תחנות חורף עלו לעמדות סוף". מיד עם תחילת התנועה הפלוגה נקלעה למארב תופת. הקולות בקשר היו מהירים וקשים. עמוס נפגע מיד. מ"מ 2 צייג ז"ל הודיע כי הוא נכנס לחלצו, בקשר שומעים צרורות ארוכים, צעקות, ומיד נפגע גם הוא, ואז שמעתי את מ"מ 3 תמיר בן עמי ז"ל מודיע כי הוא נכנס לחלץ. בקשר נשמעים שוב צרורות ירי ארוכים, ושומעים את תמיר צועק שהוא לוחם בין המוני מצרים ולוחם מלחמה קשה. לאחר דקות ספורות חדלו הקולות בקשר. גם תמיר נפגע ונהרג. תוך דקות ספורות הפלוגה חטפה הרוגים ונפגעים רבים. אני זוכר בבירור את הצעקות בקשר, את זעקות הנפגעים, את ההלם...

כל מי שיכל נכנס מיד וללא היסוס לתופת, נכנס ללא היסוס במטרה לחלץ את חבריו... .הפגועים... איזו גבורה..איזו חברות..

הדבר הנורא ביותר הוא להבין כי החברים שלך שהרגע דיברת איתם, שהרגע צחקת איתם כבר אינם בין החיים. זו מחשבה בלתי נתפסת, בלתי מובנת. המוח והנפש מסרבים לקלוט.

אני עובר שוב ברשתות הקשר השונות ושוב שומע את אנשי המעוזים מבקשים ומתחננים לאש על המוצב. אני עובר לרשת הקשר של פלוגה ו', ושומע גם שם על לחימה עזה, על טנקים פגועים, ועל הרוגים ופצועים גם שם. לפתע אני שומע שיחה בקשר בין המט"ק הרי ברוידא והסמג"ד. ברוידא היה אמור לחלץ תחת אש צוות של טנק שנפגע. ברוידא הודיע לסמג"ד כי הוא נכנס לחלץ גם את הטנק. הסמג"ד פקד עליו שלא לסכן את עצמו כדי לחלץ טנק, כי השטח שורץ כוחות אויב. התפתח וויכוח שנגמר במשפט של ברוידא: "כאן 3ב'. אני גדלתי בשריון וחונכתי שלא נוטשים טנק בשטח סוף! חשוב לדעת כי לעולם לא אומרים לסמג"ד "סוף"! אלא נותנים לו לסיים את השיחה. ברוידא נכנס לשטח מוכה אש,  ובגבורה, חילץ את הצוות, ותחת אש גם גרר עם כבלים וחילץ את הטנק. על כך בין השאר קיבל ברוידא צל"ש.
אז הארי חברי היקר: רק רציתי שתדע שבעודי שומע אותך מסרב פקודה לסמג"ד ומחלץ את הטנק, אמרתי לעצמי כי אם הייתה עומד מולי הייתה חוטף סטירה וגם בעיטה. אבל הארי אתה גיבור אמיתי, אוהב אותך.


פרק שלישי: "לבד מול הצבא המצרי כולו" - "תחנות חורף מי שומע עבור..."

3 ציטוטים מתוך עדותו הרשמית של המח"ט אמנון רשף אודות אירועי אותו הלילה:

"במשך שלוש שעות עברו את תעלת סואץ חמש דיביזיות חי"ר מתוגברות בשני אגדי קומנדו,  ארבע מתוכן – 32,000 חיילים וקצינים, מוגברים במאות טילים ומטולים נגד טנקים צלחו את התעלה בגזרת החטיבה."

"כ-80 אלף חיילים מצריים לחמו בקווי המגע עם חמשת דיביזיות הרגלים המוגברות כל אחת בחטיבת טנקים בכוחות קומנדו ונ"ט. היחס ממנו נהנו המצרים מול צה"ל בקו המגע היה עדיפות של 36 ל-1 בכוח אדם. מול כ-1,200 טנקים מצריים ומאות אמצעים נגד טנקים הציב צה"ל כ-85 טנקים (יחס של 1:14). בארטילריה היה היחס של 40:1. גזרתו של כל גדוד טנקים ישראלי השתרעה על פני כמעט 50 ק"מ, ובה נאלץ להתמודד עם כוחות משתי דיביזיות מצריות."

"גדוד 79 בפיקוד סא"ל שלמה (מוני) ניצני – לחם באזור "מצת" לחימה קשה אל מול האויב הצולח."

וכך, אל מול עשרות אלפי חיילים מצריים שכבר חצו את התעלה והיו בגזרה שלנו, ועם מספר מועט של טנקים שלנו, שמרגע לרגע נפגעים ומספרם הולך ופוחת, ממשיך סיפורי האישי:

בשלב זה קיבלנו פקודה להתחיל לנוע לכיוון צפון מערב, והפקודה ע"פ מיטב ידיעתי הייתה להתקרב לראש גשר מצרי באיזור מצת שבו המצרים כבר חוצים את התעלה, ולהמטיר עליו אש. היינו 4 טקים בלבד: המ"מ אשי סידרר ז"ל, עמוס טנא ז"ל, שוע וולקוביץ ז"ל, אנוכי מוטי שנקרא בקשר 1 ב'.

היה חשוך והתחלנו לנוע אל ראש הגשר בכיוון צפון מערב. לאחר כמה קילומטרים, ובמרחק של כקילומטר מהתעלה הומטרה עלינו אש תופת מכיוון מערב. בנוסף לאש התופת הומטרו עלינו גם מטחים כבדים של טילים נגד טנקים (כנראה מעברה השני של התעלה), והחלה הפגזה כבדה. מדי פעם ראיתי את חוטי ההכוונה של הטילים, ואת הטילים עצמם שחלפו מעט מעל הטנק והתנפצו אחריו.

מיד פעלנו ע"פ פקודת התרגולת במצבים כאלה: "שמאלה פנה, קדימה הסתער". ביצענו את התרגולת והסתערנו מערבה על המתחם המצרי.

היות ואני החיל הישראלי האחרון שיצא חי מאזור זה, זמן קצר לאחר המלחמה זומנתי למחלקת זיהוי נעדרים כדי לעזור להם לזהות כמה מנעדרי הפלוגה שלנו. במחלקת זיהוי הנעדרים הוצגה בפני תצ"א (תצלום אווירי) של יום ראשון מוקדם בבוקר. הוסבר לי שבתצ"א נראה המקום עליו הסתערנו כמה שעות קודם, ונראה שם בבירור מתחם חטיבתי של חטיבת חי"ר מצרית המחופרת בדוקטרינה רוסית של 2 תעלות ארוכות מקבילות. בתצ"א גם היה מספרה של אותה החטיבה המצרית (שאותו איני זוכר עתה). כך שבדיעבד נודע לי שהכוח שלנו שכלל 4 טנקים בלבד הסתער על מתחם חטיבתי מצרי מחופר.

בזמנו זכרתי את מספרה של אותה החטיבה המצרית, ובאחד העיתונים היה מאמר שסיפר כי הוצאת "מערכות" תרגמה והוציאה ספר שכתב המח"ט המצרי של אותה חטיבה ובו הוא כתב כי בלילה הראשון למלחמה החטיבה שלו סבלה 24 התקפות טנקים ישראלים. כך שסביר שמה שנראה להם 24 התקפות היו ארבעת הטנקים שלנו שהסתבכו בתוך המתחם החטיבתי הענק.

כמובן שאז לא ידענו שאנו מסתערים על מתחם חטיבתי. מתחם החטיבה המצרית היה כה גדול, כך שתוך זמן קצר ביותר נשבר מבנה המחלקה וכל טנק לחם את מלחמתו האישית וללא קשר עין האחד עם השני.

לימים הסתבר לי מה קרה לכל אחד משאר טנקי המחלקה: הטנק של עמוס טנא חברי היקר נפגע וכל אנשי הצוות נהרג. הטנק של חברי שוע וולקוביץ: לאחר המלחמה כתב לי זאב סוליט, התותחן של שוע ז"ל את אירועי הלילה שעברו עליו. הטנק של שוע המשיך ללחום עד ששוע נפגע פגיעה ישירה מטיל ונהרג. הצוות המשיך בנסיעה כשאחד מהם מחליף את המפקד, אך מפאת האש העזה והעובדה שנותרו לבד בשטח שלא הכירו ותחת אש כבדה, החליטו לצאת מהטנק ולנסות לחבור רגלית לכוחותינו. הם פסעו רגלית בשטח רוחש אש וקומנדו מצרי, כאשר סוליט הולך לפנים ואחריו לוי יוסף ז"ל וכהן רחמים ז"ל. בבוקר הם נקלעו לקרב שריון בשריון. מטוסים ישראלים ערכו גיחת הפצצה שממנה כנראה נהרגו לוי יוסף ז"ל וכהן רחמים ז"ל. סוליט הצליח לחבור לכוחותינו ולהינצל.

ואנו, טנק בודד, נותרנו לבדנו בתוך מטחם של חטיבת החי"ר המצרית. לוחמים את מלחמתנו הפרטית. המחזות שחוויתי היו כמו שאולים מהגיהינום. השטח כולו מוכה ארטילריה. האש כבדה, ובכל כמה שניות נופל לידי פגז. פגזי הארטילריה נראו לכל אורך האופק. למצרים היו מאות קני ארטילריה בגזרה, והם כנראה פשוט ירו אש לכיסוי השטח כולו.

מאות חיילים המצרים רוחשים בשטח. רובם שוכבים בשתי תעלות רדודות מאוד וארוכות (הם כנראה חצו את התעלה זמן קצר קודם, ועדיין לא הספיקו להתחפר לעומק היטב). כך שהארטילריה המצרית הכבדה ניחתת גם עליהם ולכן הם שוכבים עם הראש קבור באדמה וידיהם על הראש כהגנה.

אנו חוטפים אש מקלעים ואר. פי. ג'י כבדה כנראה מהשורה הארוכה המערבית יותר ומהגבעות שמעבר לתעלה. אני רואה ומרגיש שהטנק נפגע הן מנק"ל והן מאר פי ג'י שמחוררים את הגלגלים והבוגים אך אינם פוגעים או חודרים לצריח. רסיסי הארטילריה פוגעים בתאי הזיווד של הטנק, קורעים ומעיפים אותם. למזלי בשלב זה איני נפגע. אני פוקד על מאיר הנהג לנסוע במהירות הגבוהה האפשרית, כאשר זחל אחד של הטנק נוסע בתוך התעלה הארוכה הרדודה בה שכבו מאות מצרים, והזחל השני מחוץ לתעלה. אנו עולים ודורסים עשרות מצרים. הטנק מגיע אליהם לאורך התעלה בה הם שכבו, והם עם הראש קבור האדמה בעיקר מפאת הארטילריה הכבדה שיורים המצרים ושנופלת גם עליהם, כך שכנראה הם מתקשים לפגוע בנו. אני חוטף אש כבדה מכיוון התעלה המקבילה השניה בה שוכבים המצרים, וים של טילים חולפים מעבר לטנק, אינם פוגעים בו ומתפוצצים מעברו. פצצות ארטילריה וזרחן אינן חדלות להתפוצץ מטרים ספורים מהטנק. המצרים מכל צדי הטנק. אני עומד עם חצי גוף מחוץ לצריח ויורה במקלע מפקד בטירוף עם הנמכה מקסימאלית בעשרות ובמאות מצרים שמתרוצצים לרגלי הטנק בכל אותן שעות שהיינו שם . לפתע פצצה קרובה, ואני נפגע מרסיסים ביד הלוחצת על ההדק. איני מרגיש את הפציעה ורק חש את הדם זורם וממשיך לירות בטירוף.

שפר הטען, שיודע שהתותחן סירי למעשה לא עשה צמ"פ וכמעט אין לו ניסיון ירי כל הזמן צועק אלי: המפקד, שאחליף את התותחן? שפר אינו יודע בשלב זה מה מתחולל בחוץ והוא אינו יודע שאנו כל הזמן בין מאות חיילי חי"ר הנמצאים סביב הטנק, ולכן עבודת התותחן חסרת משמעות, וגם אם היה מקצוען, אין לו בכלל שדה ראיה למלחמה המתרחשת בלילה ולמרגלות הטנק.

אני כל הזמן נותן פקודות לנהג: נהג ימינה! נהג שמאלה! דרוס אותם! עלה עליהם! ופקודות לטען: תטען! תטען! אל תפסיק! רק תטען ותגיד טעון! ואני יורה כל הזמן עם בקר המפקד בטווחי אפס. אני רואה גופות של מצרים מתרוממות באוויר. אני צועק לטען: תביא רימונים! תביא עוד רימונים!  גופות של  מצרים עפים לכל עבר, ואני כל הזמן צועק למאיר הנהג לנהוג בשיא המהירות ומכוונו לעלות על המצרים! אני מכוון את מאיר כך שזחל אחד ממשיך ונוסע כל הזמן בתוך התעלה הרדודה הארוכה, והטנק דורס עשרות המצרים ששרועים שם.

לימים סיפר לי בן דודי ששמו שמואל שלזינגר שפגש את הנהג שלי ביום השלישי למלחמה, וזה סיפורו של בן הדוד: "אני חובש מילואים וביום השלישי למלחמה הגעתי לטסה. בעוד אני מחכה להצבה אני רואה בצד חייל יושב שפוף ובוכה. כחובש פניתי אליו ושאלתי אותו האם הוא זקוק לעזרה. ואז הוא החל לספר בבכי כי הוא כבר עבר 3 טנקים שכולם נפגעו: המט"ק הראשון שלי היה מוטי רוזנברגר. בלילה הראשון של המלחמה נסענו ולחמנו שעות, ומה שאני זוכר הוא רק הבהקים בהם אני רואה מצרים עפים וקופצים ממש מול האפיסקופים שלי לפני ובצדי הטנק, משהו כמו בסרטי טבע בהם הצוללנים שוחים בתוך להקת דגים העוטפת אותם."
חשוב לדעת: מאיר זריאן, שבאימוני הצמ"פ תמיד נהג ממש לאט, ראה מבעד לאפיסקופים את התמונות הקשות, אך נהג בקור רוח בלתי רגיל. מאיר: אתה גבר!

מדי פעם אני יוצא מעט מהתעלות של המצרים בתקווה לראות מה קורה סביבי. ואז מתרחשים אירועים רבים כגון שני אלו:

האזור חשוך, רואים רק צלליות. ההפגזה כבדה ועשרות פגזי יורדים בכל עבר. מדי פעם נופלת ליד הטנק פצצת זרחן, כך שאני רואה את התמונות כפלשים החודרים ונצרבים במוח.

עם פיצוצה של אחת מפצצות הזרחן אני רואה חייל מצרי ממש צמוד לצדו הימני הקדמי של הטנק ומחזיק בידו רימון יד רוסי עם ידית וזורק אותו על הטנק. גם מאיר רואה אותו בזווית העין. הרימון מתפוצץ על תא הנהג, ושובר לו את האפיסקופ הימני. מאיר צועק לי: "המפקד, מה זה היה" ואני צועק לו חזרה בקשר פנים: "זה כלום, תמשיך לנסוע הכי מהר! פול גז!".

בהבהק זרחני נוסף אני רואה משמאלי במרחק של כ 30 מטר 2 חיילים מצרים השוכבים ובניהם צינור המכוון לטנק. אני מיד נותן פקודה: "צוות בזוקה אש, נהג שמאלה". מנסה לירות עליהם במקלע מקביל, אבל אין ירי. מקלע מקביל יורה ללא כתובות כי חשוך והתותחן אינו רואה דבר. אני מיד נותן פקודה לנהג: "ימינה חזק", מתרחק מהם באיגוף גדול, ותוך כדי זה מבצע תיאום קנה (סגירת ההברגה ופתיחת 3 נקישות, אם איני טועה), וחוזר אל החוליה ומחסלה.

ובהבהק זרחן נוסף אני רואה מימין ולפני הטנק קבוצה של כ 10-15 חיילים מצריים שעסוקים בהתחפרות. אני מצודד במהירות את התותח לכיוונם ומוציא פגז. הפיצוץ הקרוב יוצר הבהק עז, כך שיד שמאל מתרוממת אינסטינקטיבית כדי להגן על העיניים מהאור המסמא, ותוך כדי זה יורה עליהם במקלע המפקד. לפתע פגז נוסף קרוב מרעיד את הטנק ורסיסים מחוררים את תאי הזיווד. אני חוטף 2 רסיסים שחודרים לזרוע יד שמאל המורמת כהגנה על העיניים. אני חש את הדם זורם על החולצה, אין כאב, אין זמן לכאב. לאחר המלחמה כף יד שמאל הייתה רדומה במשך כחודשיים מהרסיסים הללו שכנראה פגעו באחד העצבים. החולצה המחוררת הייתה שמורה אצלי שנים, ורק לפני 5 שנים, במעבר דירה, מצאתי בעליית הגג את החולצה המחוררת ואת הנעליים הספוגות בדמי אותם שמרתי שנים. החלטתי כי הפעם הגיע הזמן להיפטר מהם. במשך השנים הייתי מדי פעם מחפש את 2 הרסיסים הללו שנעו בגופי. כיום איני מוצא אותם עוד, אלא רק את צלקות כניסת הרסיסים.

ואז אני שב וחוזר אל התעלות של המצרים, הן בתקווה לגלות היכן שאר המחלקה או שרידי הפלוגה, והן מתוך התחושה שלי שהדרך של המצרים לישראל פרוצה, ובגזרה הזו רק אני עומד בין המצרים לבין ישראל. (אני מודע לסדר הכוחות המזערי שלנו שמוצבים בגזרה, ומודע לכך שבשלב זה רובם כבר נפגעו).  ואז שוב מסתבך במלחמה פרטית, במלחמה של טנק בודד שבדיעבד הסתבר שהוא בתוך מתחם של חטיבת חי"ר מצרית.

תוך כדי הלחימה העזה איני שומע דבר בקשר חוץ, דממה. אני חוזר וקורא מדי פעם בקשר חוץ: "תחנות חורף... מי שומע עבור". ואיני שומע שום תגובה. אני חש כבסרט מלחמה רע, אני מתחיל להפנים שתחנות חורף כולן כבר אינן קיימות עוד, ושכל חברי כבר אינם בחיים.

הזיכרון החזק ביותר שחוזר ועולה לי עד היום הוא הקריאה הזו שאינה מרפה: "תחנות חורף... תחנות חורף... מי שומע עבור... תחנות חורף מי שומע עבור... תחנות חורף..."

התחושה היא שרק אנו, טנק בודד, נותרנו לבד בגזרה המרכזית מול הצבא המצרי כולו. כבר קודם ידעתי שחלק גדול מהפלוגה שלי כבר הושמד, ואת שלשת הטנקים שהסתערו איתי על המתחם הזה איני רואה כבר זמן רב, וברשת הקשר איני שומע דבר. ידעתי גם שחלק גדול מגדוד 184 שהיה מוצב ביום הכיפורים בגזרה המרכזית חוסל עוד לפני שהגענו לתעלה. ידעתי שגם הפלוגה השניה שלנו (פלוגה ו') חטפה לפני זה אבדות כבדות, וידעתי ששום כוח מכוחות כוחות המילואים עדיין לא הגיעו לחזית. כך שהתחושה שלי היא כי אני הטנק האחרון בין המצרים ותל אביב, בין המצרים וירושלים, בין המצרים והמשפחה שלי. התחושה של טנק בודד מול הצבא המצרי כולו.
לא פחדתי כי לא היה זמן לפחד. בכל שניה הייתי במלחמה אינטנסיבית על החיים.

לימים חשבתי לעצמי בשובבות מה כי בשלב זה יכולתי לומר בפשטות לנהג: נהג ימינה, ואז שוב ימינה, ואז לדהור ישר לכיוון מזרח, וכך להמשיך לנוע עד שכונת מגורי בירושלים, להחנות את הטנק למרגלות הבית בחניה של הרכב של אבא, לעלות הביתה, לומר: שלום, חזרתי מהמלחמה, להיכנס למיטה וללכת לישון.

אם איני טועה, תקן הרימונים בטנק הוא 6 או 9 רימונים. למזלי, אני הייתי מאלו ש"גונבים" תחמושת מבונקר התחמושת (כך שהטנק שלי כונה "טנק בונקר"). היו לי בטנק עשרות רימונים. ואנו ממשיכים ונוסעים עם זחל אחד בתעלות הרדודות, כשמאיר נוהג במהירות, ואני יורה במקלע מקביל ובתותח, ועולה ודורס כל הזמן מצרים ששוכבים כאמור עם ראש טמון באדמה מפאת הארטילריה הכבדה.

המוני מצרים סביב הטנק. בכל כמה דקות אני מוציא רימון, מסיר את הניצרה, ואז אין צורך אפילו לזרוק את הרימון: אני מניח בפשטות את הרימון כך שיתגלגל על האדמה בצד הטנק, הטנק נוסע בפול גז, כך שהרימון מתפוצץ על המצרים שאותם עברתי והם עתה מאחורי הטנק. אני צועק לשפר: תביא עוד רימונים! עוד רימונים! אני ממשיך לירות פגזים לטווח אפס ממש לפני הטנק על עשרות המצרים שנמצאים בתעלות ובצידן. אני נוסע בשיא המהירות, פוקד על מאיר שלא להוריד רגל מהגז כי כל הזמן עפים סביבי טילים ונורה ירי מטורף, וממשיך לירות בטירוף במקלע מקביל עם הנמכה אפס הדורשת שכל פלג הגוף העליון יהיה בחוץ, כי הרי המצרים כל הזמן סביב הטנק. הארטילריה סביבי אינה פוסקת לשניה ונמשכת ללא סוף.

בשלב מסוים מקלע המפקד הופך למושבת. אני מבקש מכל אנשי הצוות להעלות לי את כל המחסניות של העוזי האישי שלהם, מניח אותם בשקע סביב פתח המפקד, ומתחיל לירות תוך כדי נסיעה מהעוזי על המצרים שמתחתי. (מחזה סוריאליסטי משהו: טנק ענק ומתוכו נורים כדורי עוזי). בהבהק זרחני נוסף אני רואה את הנותבים של העוזי פוגעים בחיל הנמצא מטר מהטנק.

מדי פעם שפר פותח את המדף, יורה צרור בעוזי, ומדי פעם זורק רימון. אני בלהט הקרב, שפר משתתף איתי גם בלחימה בחוץ, ואני חייב בכל פעם להורידו בכוח פנימה לטנק הן כדי שלא יפגע, והן כדי לטעון פגזים.

אין לי ולא הייתה לי שום תחושת זמן. להערכתי הייתי במטחים החטיבתי שעתיים, אולי שלש. איני יודע. איני רואה שום כוח ישראלי, איני רואה ואיני שומע בקשר אף טנק של הפלוגה, והתחושה היא שנשארנו לבד מול הצבא המצרי כולו.

כבר כשעתיים או שלש איני שומע דבר בקשר חוץ, בשלב מסוים אני מחליט כי אני חייב לוודא האם נותרו באיזור משרידי תחנות חורף או כוח ישראלי אחר כלשהו.  אני יוצא שוב מהמתחם המצרי ומתרחק כ 30-40 מטרים מתעלות המצרים. אני קורא בקשר חוץ: "תחנות חורף, מי שומע עבור", ונותר ללא מענה. אני קורא שוב לתחנות חורף, ואיני שומע דבר בקשר חוץ. התרגולת הראשונה שעושה מט"ק במצבים אלו היא לוודא שההברגה של האנטנה שמאחוריו מהודקת. שלחתי אוטומטית יד לאחור לסובב את האנטנה, אבל היד אינה מוצאת את האנטנה. שלחתי את היד יותר לאחור, ואיני מרגיש אנטנה. הצצתי לאחור וראיתי את המראה הבא: אין אנטנה, אין סל צריח, אין תאי זיווד ומגני זחל. כולם נפגעו והתעופפו ממטחי הארטילריה שפגעה סביבי ללא הרף ומטילי אר. פי. ג'י. אני ממשיך לקרוא בקשר ואולי משהו כן שומע אותי אך אני איני שומע אותו, ולכן מבקש שבמידה ומשהו שומע אותי שירים זרקור. אני סוקר במהירות את קו הרקיע ומחפש זרקור, ואז מתרחש הפיצוץ האדיר בצריח.

מהדף הפיצוץ אני מועף מעבר לצריח ומוצא את עצמי שרוע על טובת הטנק. ההלם עז ביותר, הגוף והנפש אינם מבינים מה קרה, רק חשים את המוות הקרוב. לשבריר שניה לא הבנתי מה קורה ולא חשתי שגם אני נפגעתי. מיד התעשתי ונשענתי על הצריח מבחוץ עם הפנים לתוך הצריח כדי לראות מה קורה בתוך הטנק. המחזה היה קשה: הצריח עולה בלהבות כבדות בעיקר באיזור תא תותחן. בזווית העין אני רואה את שפר שמצבו טוב, והוא אפילו מחזיק מטף ומנסה ללא שום סיכוי לכבות את האש. (גם גבר שבגברים). מבעד הלהבות אני רואה את ידיו של סירי נשלחות מעלה מתא התותחן. אני מנסה לנתק את הפתיל הקשר של הכובע שלי, מה שבדרך כלל קל מאוד כי מבצעים זאת בחיבור המהיר, אך איני מוצאו. היות והטנק עולה בלהבות ועלי לשלוף את סירי, אני קורע את פתיל הקשר. (וכאן גיליתי לראשונה את הכוחות העל אנושיים במצבי חירום, כי במצב רגיל לא ניתן בשום אופן לקרוע פתיל כזה).

וכשאני שעון על הצריח אני אוחז בידיו, ובכוחות שמקבלים רק במצבים כאלה מעיף אותו מהצריח ישר אל צד הזחל המופנה מזרחה (לימים סיפר שפר כי עזר לי גם מבפנים לפני שהאש התעצמה). האש עדיין חובקת את סירי. אני קופץ אחריו, מגלגל אותו בחול, מכבה את האש מוציא תחבושת אישית וחובש את החלק הנראה הפגוע ביותר. האמת היא שסירי נכווה קשות והכרתו הייתה מעורפלת. לימים כשבאתי לבקרו בתל השומר הוא שכב בחדר סטרילי, רוב הגוף חבוש, עם כוויות קשות בכל הגוף. האחריות ספרו לי שכאשר מנקים אותו הן מוצאות בכל פעם על הסדין ברגים ואומים של הטנק.

מאיר מגיח מתא הנהג כשעוזי בידו, מוכן לחסל כל איום, וכמעט יורה בנו. שפר מצטרף גם הוא.

תעלות המצרים נמצאות כ 30-40 מטר מערבית לטנק. אני מטפל וחובש את סירי בצידו המזרחי של הטנק, כך שהמצרים לא רואים אותנו, אבל אנו שומעים בבירור את הצעקות שלהם ושומעים את הירי בכבד הממשיך לכיוון הטנק הבוער. תוך כדי הטיפול בסירי צעקתי לשפר לעלות חזרה לטנק, לראות האם יש סיכוי לנסות ולהשתלט על האש או להוציא מקלע ותחמושת. שפר צעק לי שהטנק תחת אש כבדה, בכל פעם מזדעזע מחדש, והאם אני בטוח בפקודה שנתתי ושעליו לעלות. אמרתי שזו פקודה. שפר אמיץ וללא פחד טיפס מיד על הטנק, ולאחר שניות קפץ חזרה ואמר שהטנק חטף טיל נוסף, הכל עולה באש כבדה, ואין אפשרות יותר להיכנס.

על אף שנפצעתי, עדיין לא חשתי כאב והתחלתי לברר מהי פציעתי. למעשה נפצעתי מכ- 70 רסיסים קטנים באיזור הרגליים והיד, ברסיס גדול שחדר לרגל ופצע את העצב הראשי של השוק ורסיס גדול יחסית תחת הברך. הפנים שלי נשרפו, לא באופן קשה, הריסים והגבות נשרפו גם הם. הריסים של עין ימין התחברו, כך שעין ימין נותרה סגורה ולא ידעתי האם היא קיימת או לא. את זה לא היה זמן לבדוק.

המצרים היו קרובים, הצעקות והירי שלהם נשמעו היטב, חלק מהצרורות נשמעו כשהם פוגעים הגוף הטנק,  הטנק עצמו בוער ועולה בלהבות, והארטילריה אינה מפסיקה ליפול סבבינו ולו לשניה. למזלינו הטנק לא התפוצץ וזה כנראה מהסיבה כי כבר יריתי את רוב הפגזים שבבטן הטנק.
החלטנו להתרחק מהמקום במהירות.


פרק רביעי: המסע לחיים

בזכות מוני המגד איש החי"ר, שכפה עלינו להיות בצריח עם העוזי חגור עלינו, (מה שגרר טרוניות רבות כי זה אינו לכבודם של טנקיסטים להיות בטנק עם נשק אישי), כשהועפתי מהצריח עפתי עם העוזי 2 מחסניות שנותרו בחגור. כאמור: אנו שומעים את צעקות המצרים ממש קרובות, ומחליטים מיד להתחיל לנוע מזרחה.  מאירה נהג ושפר הטען גוררים את סירי הפצוע קשה בניהם כאשר כל אחד מצד אחד כשהוא כורך את זרועותיו ותומך בכתפיו של סירי שהיה בהכרה חלקית. אני מתנהל אחריהם, מאבד דם מהפצעים הפתוחים ומתחיל לחוש חולשה בכל הגוף.

השטח כאמור מוכה ארטילריה כבדה. מדי כמה שניות נוחת פגז במרחק קטנטן מאיתנו. המזל היה כי השטח היה חולי והפגזים נבלעו תחילה בחול, כך שהרסס היה כנראה מועט. בתחילה, עם כל שריקת פגז קרוב השתטחתי ארצה כשאני נופל הכל פעם על העוזי שבידי. לאחר כמה עשרות פגזים הנוחתים לידינו, חשתי אפיסת כוחות וחשבתי כי אם אמשיך להשתטח ארצה עם כל פגז נוסף, יקרה אחד מהתרחישים הבאים: או שבנפילה ארצה העוזי יפלוט צרור שייפגע בבטן, או שלא אוכל לקום יותר ואשאר שם. החלטתי שלא להשתטח עוד ופשוט להמשיך וללכת זקוף בין עשרות פגזי הארטילריה המתפוצצות ללא הרף ממש לידינו.

שומעים את התפוצצויות הארטילריה, את אש הנק"ל, וצעקות של מצרים. מדי פעם אני חולף בסמוך לשיח ומרגיש שיורים עלי נק"ל. אני מתכופף מעט ויורה לכיוונו צרור קצרצר של 3-4 כדורים כי אני קצר בתחמושת.

אנו מגיעים לדיונה גבוהה ומתחילים לטפס עליה כשהכיוון מזרחה. כולי תקווה כי אוכל להגיע לפסגה, וכי כשנגיע לראש הדיונה נראה כי תא השטח הבא נקי מפגזי ארטילריה, ואולי נגלה צלליות של טנקים של שרידי הפלוגה. אנו מגיעים לראש הדיונה והמראה אינו מעודד ואפילו נורא: כל תא השטח ועד להיכן שניתן לראות עד קצה האופק מוכה בארטילריה כבדה. אנו רואים שממש בכל כמה עשרות מטרים נופלים פגזים ללא סוף. שום צללית טנק אינה נראית.

אנו יורדים מצידה המזרחי של הדיונה וממשיכים בצעידה. אני הולך ומאבד דם והולך ונעשה תשוש פיזית. מהתשישות אני מתקדם לאט מאוד. מאיר ושפר שאומנם גוררים את יהודה הפצוע מתחילים לפתוח מרחק ממני ואני משתרך אחריהם. כשהם כבר במרחק של כ 70 מטר לפני אני רואה כי הם מתחילים לנוח בסיבוב חזרה לכיוון מערב, הוא הכיוון שבו המצרים. (הצוות שלי רק גמר צמ"פ ועדיין לא היה בקו. היות ואני כבר עשיתי שם כמה קווים ואינספור תרגילים, הכרתי היטב את השטח, ולכן ידעתי בדיוק את תוואי השטח שבו עלי לנוע לעבר הכוחות שלנו.)

אני צועק להם לעצור מיד היכן שהם עומדים ומגיע אליהם לאיטי. אני מבין שהיות ואני תשוש והולך לאיטי, אני חייב למצוא דרך להוביל אותם יחד איתי בבטחה לכיוון הנכון. בשלב זה אני מתחיל לתת פקודות: צוות עמוד דום, עמוד נוח. ואז אומר להם: המטרה להיחלץ לכיוון כוחותינו, היות ואינכם מכירים את השטח, מעתה אנו צועדים ב"שמאל ימין".
אני מתחיל לתת פקודות: שמאל ימין... שמאל ימין... והם נשמעים לפקודות כשהם גוררים בניהם את סירי הפצוע. הם כמובן אינם צועדים השמאל ימין, אבל נשמעים לפקודות כך שכולנו צועדים לאט אבל יחדיו.

המראה סוריאליסטי והזוי לחלוטין: 4 לוחמים ישראלים, שניים מהם פצועים, צועדים בשמאל ימין תחת הפגזה כבדה ביותר ובסביבה השורצת בחיילי קומנדו מצרי . לימים ראיתי סרט ישראלי שנקרא "אוונטי פופולו" שבו ישנה סצנה הזויה שממש הזכירה לי את הקטע ההזוי הזה.

לאחר כמה קילומטרים פוסקת אש הארטילריה הכבדה ובכך ישנה רווחה כלשהי. אני מאבד דם, אני חש כי כף הרגל והנעליים טבולות בדמי. עין ימין כאמור סתומה ואיני יודע מה גורלה. איני חש כאב, אך הולך ונחלש.

לאחר עוד כמה קילומטרים של צעידה הזויה אני שומע רעש מנועי טנקים הקרבים אלינו מכיוון מזרח. על אף שידעתי כי אלו טנקים ישראלים, מיד הבנתי כי במידה והם יראו אותנו אנו למעשה בסיכון מידי: הכיוון ממנו אנו מגיעים הוא שטח שכולו כבר בשליטה מצרית, עדיין די חשוך, וברור כי במידה והטנקים יגלו את הצלליות שלנו הם יהיו בטוחים שאנו חיילי קומנדו מצריים המתקדמים ויחסלו אותנו.

מיד נתתי פקודה להתחיל לנוע לכיוון ההפוך ממנו נשמעים קולות מנועי הטנקים. לא הספקנו להתרחק, ואנו רואים 3 טנקים המתקרבים אלינו, כשאחד מהם נעצר כ 15-20 מטר מאיתנו.

עתה מתחיל סינריו שבמציאות לקח אולי 30 שניות בלבד: הטנק כאמור נעמד כ 20 מטר מאיתנו. אני שומע ממנו קולות בעברית ומזהה את קולו של המט"ק מיכה גולדמן ז"ל. בתוך שברירי שניות אני שומע את מיכה פועל במקצוענות רבה וע"פ התרגולת הנכונה כאשר מזהים חיילי אויב. נותן פקודה: "מקביל חי"ר על אש", ומיד מצודד את התותח אלינו ומקלע מקביל מתחיל לירוק עלינו אש כבדה. הצרורות מתקרבים והכדורים מגיעים ממש לרגלינו. (מאיר הנהג סיפר לי כי ממש חש את האדמה רותחת מסבבינו). לפתע פוסק הירי ואני שומע צעקות בצריח: "מעצור". (המקלע פשוט נתקע שבריר שניה לפני שחיסל אותנו). אנו צועקים "חדל אש, זה אנחנו, טנק 1ב", אבל בטנק לא יכולים לשמוע אותנו כי מנוע הטנק מונע והצוות חבוש בכובע וי אר סי המכסה על האוזניים.

ובשברירי שניות שחולפות אני שומע את מיכה ז"ל פוקד: "חלול חי"ר על אש!" ומיד מפלח את האוויר מפץ אור מסנוור, רעש אדיר, והפגז חולף סנטימטרים מעל ראשינו.
אני מחליט תוך שבריר שניה כי במידה ואיני עושה מעשה, כאן מסתיימים חיינו. אני פותח בריצה לעבר הטנק. (ושוב מסתבר שבשעות כאלה הגוף נטען בכוחות על אנושיים). תוך כדי ריצה אני שומע את מיכה נותן פקודה נוספת: "תותח ח"ש חי"ר על אש!", ותוך ריצה חולף מעלי פגז נוסף. אני מגיע לטנק באיגוף קל ורץ לטלפון האחורי שאינו פועל, אני מיד מטפס על הטנק, מכה על הכובע של מיכה וצועק לו "חדל אש! זה אני! מוטי רוזנברגר!"

מיכה מרים את ראשו, ואת מראה פניו לא אשכח לעולם: פניו חיוורות כשלג. מיכה היה בטוח שאני חיל מצרי שיושב מעליו בא להורגו. הוא אחז בידו רימון יד, היה קפוא, ומבטו אלי. אני מעיף מבט מהיר ורואה שבקרבת מקום ישנם 2 טנקים נוספים של הפלוגה וחושש שמיד יפעילו את התרגולת שכאשר חי"ר אויב מטפס על טנק שלנו מתחילים לירות עליו ועל הטנק במקלעים. אני צועק למיכה שזה אני, מוטי ושייתן פקודת חדל אש ויודיע גם בקשר חוץ חדל אש. מיכה נשאר קפוא ולא זז (מדובר בשניות ספורות). אני חוטף ממנו את כובע ה- וי. אר. סי. וצועק בקשר חוץ: "תחנות חורף חדל אש. זה אני, מוטי, 1ב'".

החבר'ה ירדו מהטנקים. לא מאמינים שאני עדיין בחיים לאחר שנעלמתי בתוך התופת כמה שעות קודם. כולם מחבקים אותי עם דמעות בעיניים, מיכה ז"ל, אבי כהן ואחרים. משהו מביא לי ג'ריקן 20 ליטר, ואני גומע את כולו בשלוק אחד (כן, מסתבר שזה אפשרי). חובש מגיע ומתחיל לחבוש אותי. בעין לא נוגעים ואיני יודע האם יש לי עין או לא.

בזווית העין אני רואה את החובש מקבע עם מקל את האצבע של מיכה ז"ל. מסתבר כי לאחר שהטנק שלו ירה עלינו במקלעים ונוצר "מעצור", ולאחר שגם הפגזים לא פגעו בנו, מיכה נטל רימון יד כדי לזרוק עלינו. היות והכל התרחש כה מהר, מיכה משך ומשך בחוזקה את הנצרה שלא השתחררה ונקע את האצבע.
מיכה גולדמן, חברי היקר. אני מתגעגע אליך.

החובש גם גילה כי יעקב שפר (הגבר, כבר אמרתי?) גם הוא למעשה פצוע ותקוע לו רסיס רופף ודי גדול בגב. בדיעבד התברר שהוא גם חטף רסיסים בראש שחלקם שם עד היום. שפר לא הרגיש את זה בכל "המסע לחיים" הארוך שעברנו.

התקשרתי לאחרונה בהפתעה לחברי לברית הדם יעקב שפר. שפר היה בנסיעה, וכה התרגש עד שעצר בצד הכביש וסיפר לי בספונטניות על אירועי אותו הלילה מזווית הראיה שלו, ואלה דבריו:

כללי: אני זוכר הכל כאילו התרחש אתמול. עוברת בי צמרמורת. היינו טנק בודד בין המוני מצרים. היינו שם במתחם המצרי להערכתי יותר משעתיים. דרסנו להערכתי אולי פלוגה או שתי פלוגות מצריות.

זה התחיל כשלפתע נפתחה עלינו אש תופת. בהתחלה הצצתי החוצה וראית המוני מצרים. אתה צועק עלי: היכנס פנימה ותמשיך לטעון פגזים! אתה צועק אל מאיר הנהג: נהג ימינה! נהג שמאלה! סע מהר! דרוס אותם! דרוס אותם! עלה עליהם! ואתה צועק אלי: תטען! תטען ורק תגיד טעון! אל תפסיק לטעון! תביא לי רימונים! מהר! עוד רימונים! איזה חמולות! איזה חמולות! נהג עלה עליהם! דרוס אותם! נהג ימינה, נהג שמאלה, תביא מהר עוד רימונים! היו לנו עשרות רימונים כי גנבנו אותם מבונקר התחמושת. אתה ירית כל הזמן במקלע מפקד, בתותח וזרקת רימונים. בשלב מסוים היה לך מעצור במקלע מפקד וצעקתה אלי: תביא מברג! מהר! (הסבר של מוטי: בשלב זה אכן היה לי מעצור במקלע, ותוך כדי נסיעה ודריסת המצרים ביצעתי תיאם קנה).

בשלב מסוים היה לנו מעצור במקלע מקביל. נתת לי זבנג וצעקת תביא עוד רימונים! מהר! בשלב מסוים חדל גם מקלע מפקד לירות, וצעקת אלי: תביא את המחסניות עוזי של כולם! מהר! עוד רימונים! פתחתי את מדף הטען ואמרתי לך שאני רוצה לעמוד אתך כדי לעזור לך בירי מהעוזי. צעקת אלי: תרד מיד וסגור את המדף! תטען! תטען! אין זמן לפקודות אש! רק תטען ותגיד טעון! נהג ימינה! נהג שמאלה! תעלה עליהם! דרוס אותם! איזה חמולות! איזה חמולות! המוני מצרים מסביב! תדרוס אותם! ואני טענתי פגזים אותם ירית מבקר המפקד. לפחות 10 פעמים לא שעיתי לפקודתך, ופתחתי את מדף הטען והצטרפתי אליך ושנינו ירינו מהטנק עם העוזים וזרקנו רימונים על עשרות המצרים שבתוכם אנו שועטים. ובסוף החלטת לשמור עלי ונתת לי זבנג רציני כדי שאכנס פנימה. המון מצרים מסביב, אני ממשיך לטעון פגזים, ואנו ממשיכים לדרוס ולעלות עליהם.

ואז הטנק נפגע פעמיים. פעם בצד שלי ודבר לא חדר לצריח, ובפעם השניה בצד התותחן והטנק עלה באש. הרגשתי כאב בגב ובראש. חלקים בוערים של הסרבל שלי ושל סירי נחתו על קופסאות הרימונים שהיו מפוזרות על רצפת הצריח. פחדתי שהם יתלקחו וניסיתי לכבות עם מטף. האש בצריח הייתה כבדה ונתת פקודה: כולם לצאת! כולם החוצה! ראיתי אותך מושך את סירי מהטנק, ועזרתי לך מלמטה. האש התגברה וברחנו החוצה. התחלנו ללכת בשטח מוכה ארטילריה וקומנדו מצרי. אמרת לנו לא לעזוב את סירי. הלכנו ברגל כשעה וחצי, ובחלק מהזמן נתת לנו פקודות שמאל ימין כדי לעודד אותנו.

שמעת רעש טנקים ופקדת לנסות להתרחק. לא הספקנו להתרחק. פקדת עלינו לשכב ולנסות להתחפר. היו שם 3 טנקים כשאחד מהם נעצר ממש קרוב אלינו. הטנק הקרוב התחיל לירות עלינו, ואז עשית מעשה שחבל על הזמן: הגעת אל הטנק באיגוף וניסית לדבר איתו בטלפון אחורי שכנראה לא עבד. ואז טיפסת על הטנק ונתת למט"ק מכה על הראש.

לאחר מכן טיפלו בנו ופינו אותנו על טובה של טנק.

אחרי המלחמה זימנו אותי למחלקת זיהוי נעדרים ונתתי שם תצהיר. אמרתי להם שהצוות פעל ברמה הגבוהה ביותר בזכות המפקד. אולי ניתן עוד למצוא את התצהיר.

עד כאן סיפורו של שפר לגבי אותו הלילה. לשפר יש עוד מה לספר, אז זה כבר לסיפור אחר

לימים, נפגשנו אצלי בבית כמה חברים מהגדוד, ואז התברר לי מה קרה בצריח של מיכה באותן הדקות, ומדוע הם לא פגעו בנו מטווח כה קרוב.

והרי סיפורו של ברוך גאולה שהיה אם איני טועה הטען של אותו הטנק: הטנק של מיכה וצוותו לחמו כבר שעות רבות. בשלב מסוים בלילה, הסיגו אותם לאחור כנראה לצורך מנוחה קצרה. בשעת המנוחה ברוך הטען ביקש להתחלף עם הנהג כדי למתוח מעט את איבריו. לפתע הפעילו אותם בחירום, כך שהטען למעשה היה נהג, והנהג היה הטען באותו הקטע שבו הם פגשו אותי. הם שלא כמו שאר חיילי הפלוגה שזה עתה סיימו צמ"פ, צוות זה היו לוחמים ותיקים, כך שהנהג שהפך לפתע לטען ידע את העבודה, אלא שלא היה מקצוען בנושא. וכך שכנראה זו הסיבה לשתי הנקודות שלמעשה בגללן נשארתי בחיים:

א)    הטנק החל לירות עלי במקלע, ואז התגלה מעצור במקלע. מי שהיה בתא הטען היה כאמור הנהג, כך שהיה קשה לו להתגבר על המעצור. במידה והיה שם הטען המקורי, הוא היה מתגבר מיד על המעצור ומחסל אותנו בקלילות.

ב)    כאשר מפקד הטנק מיכה נתן פקודה לירות עלינו פגז חלול, ברוך גאולה, שהוא הטען, היה למעשה בתא הנהג, וצעק לצוות בקשר פנים: "נגמרו החלולים, אין חלולים". אבל הם לא הספיקו לשמוע והתותחן הציב במחשב פגז חלול, אך הפגז לא היה פגז חלול ולכן עבר מעל הראש שלנו ולא פגע.

כשברוך סיפר לי את מה שכתבתי כאן, הוא הרגיש כל כך לא נעים על כך שהצוות שלו כמעט הרגו אותי. אז ברוך: הכל הסדר חבר מתוק ויקר. חיבוק ענק! זה קורה במלחמות. מלחמה זה דבר נורא!

לימים השתעשעתי במחשבה כי אם הטנק אליו רצתי היה טנק מצרי, ואם הסיפור היה מסופר, הוא היה זוכה לכותרות מעין אלה: "חיל צה"ל הסתער בידיים חשופות מול טנק אויב והכניעו".


פרק חמישי: החזרה לחיים... לחיים האחרים

מאותה נקודת המפגש עם שרידי הפלוגה פוניתי בטנק, לאחר מכן בנגמש. אני מאבד דם וכוחות ומאבד את ההכרה. מהנגמש העבירו אותי והשכיבו אותי בספסל אחורי של נ"נ. בשלב זה התעוררתי. הנ"נ החל לנסוע ואז אני שומע משהו ממלמל  "קר לי... קר לי".  אני מביט הצידה ורואה את יעקב עמר שוכב בצידו השני של הנ"נ כשכולו מכוסה דם מכף רגל ועד ראש. ניסיתי לדבר איתו, לדובב אותו אך הוא היה חסר הכרה. ניגשתי אליו, תמכתי בראשו שלא יטלטל, חיבקתי אותו חזק. ניסיתי לעזור כמיטב יכולתי ולעודדו. היה ברור לי שדקותיו ספורות, ולשמחתי הוא חי ונשאר חברי היקר עד היום.

תוך כדי נסיעה, אני מקשיב לקשר של הנ"נ ושומע שמנחים את הנהג והחיל שלצידו אותם בקשר להיות דרוכים ובכוננות שיא, כי קומנדו מצרי מסתובב בשטח. רציתי לראות מי אמור להגן עלי מהקומנדו המצרי השורץ בשטח, וראיתי שזה הש"ג של הגדוד. אזרתי את שארית כוחותיי, ביקשתי מהנהג מחסנית לעוזי, התיישבתי על הספסל עם העוזי שעדיין שמרתי עליו מכל משמר כשהוא דרוך ומכוון לאחורי הנ"נ. תוך כדי נסיעה מהירה חלפנו על פני דמויות. הוצאתי לעברם 2-3 צרורות קצרים עד שנגמרה לי התחמושת.

הנ"נ הגיע לטסה, ושם הורידו אותי לתאג"ד שהיה ממוקם בבונקר תת קרקעי גדול. המחזה היה קשה מנשוא: כל המקום מלא פצועים שחלקם שקטים וחלקם נאנחים וצועקים. רופאים מבצעים עשרות ניתוחי חירום. הרצפה כולה מגואלת בדם ובתחבושות וההמולה קשה מנשוא. היום זה מזכיר לי את סצנת הפתיחה של חלקו השני של הסרט "חלף עם הרוח" שנפתחת באלפי פצועים השוכבים בתחנת הרכבת ללא טיפול. וככל שהמצלמה פותחת את שדה הראיה מתגלים יותר ויותר פצועים מדממים). ישבתי בשקט בצד כשאני שעון על הקיר וחכיתי בשקט שיגיעו לטפל בי. בשלב מסוים ראיתי את אמיל, מפקד החולייה הטכנית ששמח לראותני וסיפר לי שהם עסוקים כל הלילה בפינוי פצועים והרוגים (התיאור היה במילים קשות בהרבה שלא כאן המקום לתאר). מדי פעם הגיע מסוק מלא פצועים. בצד הבונקר היה חדר אלונקאים שפינו את הפצועים מהמסוקים לבונקר התאגד. הגיע הליקופטר והאלונקאים נקראו להוריד פצועים. אף אחד מהם לא זז, כולם היו באפיסת כוחות מוחלטת. הגיע רופא עם עוזי שלוף לחדר האלונקאים וצעק: "במידה ואתם לא זזים מיד לעבר ההליקופטר להוריד פצועים, אני מוציא צרור מהעוזי!!". החיילים התשושים שהיו באפיסת כוחות החלו לקום לאיטם כשהם בקושי מצליחים לעמוד על רגליהם.

קיבלתי שם טיפול ראשוני והעמיסו אותי להליקופטר שלקח אותי לבית חולים שדה ברפידים. אני רק זוכר שמחדירים לי זריקה כלשהי, ומיד איבדתי שוב את ההכרה. איני יודע כמה זמן הייתי חסר הכרה, ובשלב מסוים התעוררתי, ומעודף אדרנלין הרמתי את עצמי ועשיתי כמה צעדים. באחת המיטות ראיתי את יעקב עמר שוכב חסר הכרה. לא יכולתי לגשת אליו כי הרגשתי שאני עומד שוב לאבד את ההכרה, חזרתי למיטה, ושוב התעלפתי.

לימים סיפר לי יעקב עמר שברוב זמן הפינוי הוא היה חסר הכרה, אך בשלב מסוים הוא התעורר לכמה שניות ובתוך כל הכאוס הוא ראה תמונה שהצחיקה אותו, ואז שוב איבד את ההכרה. והרי מה שעמר סיפר שראה: הוא ראה אותי עומד מולו, עם תחתונים, נעליים גבוהות פתוחות ללא גרביים, הרגליים חבושות עם תחבושות מגואלות בדם, עם חולצה צבאית פתוחה ספוגה בדם, משקפת טנקיסטים על הצוואר, וביד אחת מחזיק את כובע ה וי. אר. סי, וביד השניה את העוזי.

בשלב הבא מצאתי את עצמי מתעורר באלונקה בתוך מטוס הרקולס שהפך לאמבולנס מעופף המסוגל לשאת מאות פצועים. היה כבר צהרי היום. אני זוכר ששמעתי את החובשים אומרים שיש פצוע ראש קשה שאותו יש להעמיס אחרון וקרוב לדלת היציאה כי מצבו קריטי. היה זה יעבץ ז"ל הסמג"ד שלי, שלצערי לא שרד את הפגיעה הקשה.

הגעתי לתל השומר בו אושפזתי. לא יכולתי לזוז וביקשתי מהאחות להתקשר להורי ולומר להם כי אני פצוע, אבל חי. האחות חזרה ושאלה אותי: "תגיד לי: אבא שלך נורמאלי? נראה לי שמשנו איתו לא כשורה". שאלתי מדוע? והיא מספרת: "אמרתי לו שהבן שלו נפצע. אביך אמר מיד: יופי! זו פעם הראשונה שאני מודיעה למישהו שהקרוב שלו בצוע והוא אומר יופי! ורק לאחר מכן שאל: יש לו ידיים? רגליים? עיניים?  האמת היא שאבי ידע היכן שירתי, וע"פ החדשות הוא הבין שהמצרים כבר עברו את המקום בו אני מוצב, והוא כבר היה בטוח שאיבד אותי. ולכן תגובתו הייתה יופי.

לימים סיפר אבי כי אני חי בזכות הוריו ששמרו עלי כמלאכים ממרום. שני הוריו, אחיו הגדול, אשתו  וארבעת ילדיהם ה"יד נרצחו בשואה ע"י הנאצים. אבי עלה ארצה ממש לפני המלחמה כמפקד בית"ר בעיירת מגוריו בהונגריה ובעליה בלתי לגאלית באנייה סקריה, נעצר ע"י הבריטים, וכששוחרר הצטרף לאצ"ל. סיפורו של אבי, אמי ומשפחותיהם מעניין  ומרתק, אבל משאירו לזמנים אחרים.

הראשון שהגיע לבקר אותי היה גיסי שמסתבר שנשלח בדחיפות ע"י הורי. לימים הם סיפרו שאמרתי להם בטלפון שבכוונתי לחזור למלחמה. הוא נכנס לחדר, והדבר הראשון שעשה הוא להצביע על הקיר, ושאל אותי מה אני רואה. אמרתי לו שאני רואה תמונות. אמר: אכן כן, וזה המקום של כל הגיבורים, אז שלא תעז לברוח מבית החולים חזרה לחזית. עשית מספיק.

האמת כי למעשה, גם אם הייתי רוצה לא יכולתי. מפאת הרסיסים הרבים, רגלי התנפחה לממדי ענק ונשארה למשך כמה חודשים ישרה ללא יכולת לכופפה.

נקבע לי תור לניתוח ברגל והועברתי לבית הבראה. היה מצב חירום, והמלחמה עדיין הייתה בעיצומה. כך שמבית ההבראה התנדבתי וחזרתי לג'וליס לעזור במה שניתן. בג'וליס הקימו גדודים של לוחמים שהגיעו במטוסים מלימודי רפואה באיטליה, ומכל רחבי העולם, והורידו אותם דרומה למלחמה.

אני זוכר עד היום פלוגות הצועדות בחשיכה, בדממה, ללא קול, כאשר שומעים רק את קולות הנעליים הצבאיות, בדרך לקרבות המרים בדרום. אני זוכר גדוד בהקמה כאשר המג"ד הוא קטוע יד (שאת שמו איני זוכר, נראה לי שהגדוד נקרא כוח אדולף). ראיתי גם פלוגות שחוזרות לג'וליס והחבר'ה מספרים כי ירדו לחזית, חטפו הפגזות כבדות על הגשרים, ומפאת המחסור בטנקים החזירו אותם לג'וליס.

אותי כמובן שלא יכלו לצוות, כי רגלי כאמור הייתה פגועה, נפוחה כשתי רגליים מפאת עשרות הרסיסים, לא יכולתי לכופפה ולא לנעול נעליים. היו לי גם רסיסים בכף יד ימין, ובזרוע שמאל.

על אף מצבי, החליטו למנות אותי כמפקד של מחלקת כוננות לטובת העיר אשקלון,  כך שבמידה ויווצרו מצבי חירום כגון נחיתת קומנדו מהים, מיד נגיע לתגבור.
היות ולא יכולתי לכופף את הרגל, שימשתי כמפקד מחלקה כשהמדים שלי היו: מכנסיים קצרים, כפכפי אצבע אילת, וחולצה צבאית. תרגולת "על הרכב עלה" של הצוות שלי הייתה כך: הנהג עולה לתא נהג, הטען והתותחן תופסים אותי וזורקים אותי לצריח.

כשהגעתי חזרה הביתה לירושלים גליתי שנפוצו אודותיי שמועות רבות: האחת כי אני מת. השניה כי איבדתי יד ורגל. ובמשך זמן רב היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים: "מה, אתה חי?" ואני עונה בצחוק "לא" וממשיך.

לפני כמה שנים נכנסתי לקנות מנת פלאפל בבית הכרם בירושלים. לפתע אני רואה לצידי את אמיל, מפקד החוליה הטכנית שלנו שאותו לא ראיתי מאז המלחמה. פניתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מזהה אותי. אמיל הביט עלי ולא זיהה. אמרתי לו בצחוק: איך אינך מזהה אותי? הרי אתה זה הוא שהפיץ עלי את השמועה שאין לי יד ורגל (ואכן היה זה אמיל, כי כאמור הוא ראה אותי בתאג"ד בטסה חבוש וסתום עין). אמיל מביט עלי כעל משוגע ואינו מבין מה אני רוצה ממנו. שאל אותי לשמי, אמרתי מוטי רוזנברגר, ואז עלו בשניה הזיכרונות כולם. נשפכנו האחד על צווארו של השני והתחבקנו ארוכות. ואז סיפר לי אמיל כי כל שקרה בימים הראשונים של המלחמה פשוט נמחק מזיכרונו, כנראה מנגנון הגנה של הנפש. הוא רק יודע מהסיפורים כי הם עסקו בכל זמן זה במלאכה הנוראה והמסוכנת של חילוץ פצועים והרוגים משדה הקרב. כן... גם אנשי החוליה הטכנית היו גיבורים באותם ימים ולילות ארורים.

משהסתיימה המלחמה נשלחתי לניתוח ברגל, לאחריו לבית הבראה, לאחריו לעוד ניתוח, ומשם לשחרור.

במילואים התנדבתי להיות בצוות חירום של ביה"ס לשריון. מפאת הכונניות ביצענו ימי מילואים רבים עם חוויות רבות ומיוחדות.

באחת מתקופות המילואים ראשונות בג'וליס, בדרך חזרה הביתה עם חבר, הרכב בו נסענו נקלע לתאונה והתהפך 4 פעמים לאורכו של הכביש ולמרחק של כ 100 מטרים. הרכב נעמד על גלגליו ובניצב לכביש. בדרך כלל במצבים כאלה חולפות במהירות תמונות החיים כבסרט מהיר. במקרה שלי, תוך כדי 4 הגילגולים רק אמרתי לעצמי: "איזו בעסה, יצאתי בנס מהמלחמה הארורה, ועכשיו אני הולך למות כאן באיזו תאונה מסריחה". לאחר ההתהפכות מצאתי את עצמי יושב במושב הרכב, הרכב עומד על גלגליו בניצב לכביש. הגג שמעלי נקרע לאורכו, שראשי בחוץ, ומשני צדדי הגג מעוך עד למושבים. אמרתי לעצמי: אני כבר מכיר מצבים כאלה: בתחילה לא מרגישים מאום, ואז מתחיל הכאב העצום. אני קם, בטוח שגופי מרוסק כולו מחכה בכל רגע ליפול, ונשאר לעמוד. אני בודק את ידי ורגלי ורואה השכל שלם. רק הראש כואב מעט.

מפנים אותי לבית החולים ברזילי ואת הרכב גוררים לג'וליס. לאחר שעות משחררים אותי. אני חוזר לג'וליס ורואה התקהלות של חיילים. אני מתקרב ורואה שכולם סובבים מסיס הרכב. אחד החיילים שלידי מצביע על המקום שבו ישבתי ושכולו מעוך ואומר לחברו: "זה שישב כאן בטוח נהרג". לא הגבתי, רק חזרתי על כך שכנראה משהו מעולמות אחרים שומר עלי. היו לי כאבי ראש וחום, אך המשכתי את שירות המילואים עד לסיומו.


פרק שישי: סוף...

חייתי מאז חיים שלמים. ניסיתי לחזור לחיים. חוויתי הצלחות ושמחות, אבל תמיד שזורים בהם עצב וכאב.
כאב על החיים הצעירים שנגדעו... כאב על הנפש הזכה שבחטף הפכה למשהו אחר... משהו שאומנם נשאר תמים ומאמין בטוב... אבל בחטף הפכה לחיות עם משהו שלעולם יהיה טבוע ונצור בתוכה.

אבל תמיד, ולעולם, כפי שאמרתי בפתיחה: "הרעש אינו פוסק... אלא הולך וגובר. ועם כל יום, כל חודש, כל שנה, נעשה חזק יותר ויותר..."