פוקוס מתוך ספר התניא - אמצעי ולא מטרה

לקריאת השיעור הקודם - לגלות את הפנימיות - לחצו כאן!

ב"ה

שמחה – אמצעי ולא מטרה

השבוע אנו מתחילים חלק חדש בתניא, תשעה פרקים בהם נותן לנו אדמו"ר הזקן עצות פרקטיות, העצות ניתנות בצורה מסודרת עם כלים מעשיים לחיי היום יום. הנושא המדובר הוא בעיקר שמחה, כיצד יוצאים מעצבות ומגיעים לשמחה.

מסופר על יהודי שהשתתף באופן קבוע בשיעורי תניא, כאשר הגיעו לתשעת הפרקים הללו, המתחילים בפרק כ"ו, הוא הרגיש כי הפרקים כל כך מועילים ומסבירים בצורה מובנית וברורה כיצד להתמודד עם חיי היום יום, לכן מיד שאל את הרב: "מדוע לא התחלנו בפרקים אלו?" השאלה לא הייתה רק על הרב שמסר את השיעור, אלא בעצם על ספר התניא בכלל.

התשובה לכך טמונה בגישה של התניא לנושא השמחה. בשונה ממה שמקובל בעולם, השמחה על פי התניא אינה רק מטרה, היא אמצעי.

מה הכוונה? רבים מאיתנו מסכמים את מטרת החיים בניסיון להיות מאושרים, להיות שמחים, להרגיש טוב, אם לא כל הזמן אז לפחות לאסוף 'נקודות אושר'. גם אם יהיו רק מעט כאלה, לאותם רגעים נתייחס כהצלחה, כהגשמת תכלית החיים.

הגישה של התניא שונה. השמחה אינה המטרה, השמחה היא אמצעי להשגת המטרה.

מדוע לא מתחילים ללמוד תניא מהפרקים הללו? כיוון שקודם כל צריך להגדיר את המטרה, להסביר מהו יהודי, מה תפקידו בעולם ומה נדרש ממנו בעבודת השם. לאחר שהסברנו זאת ב-25 הפרקים הראשונים (פרקים א'-ח' – מבנה הנפש, פרקים ט'-י"ז – מאבק הנפשות, פרקים י"ח-כ"ה – אהבה מסותרת), כעת עוברים לתת עצות נוספות איך להוריד את הדברים לפועל. העצה הראשונה היא שמחה.

לכן בתחילת סדרת הפרקים האלו, אדמו"ר הזקן כלל לא מנסה לשכנע אותנו שיש סיבה לשמוח (זה מגיע בהמשך), אלא שחייבים להיות בשמחה. חייבים להיות בשמחה לא בגלל שזה "כיף", חייבים להיות בשמחה כי כך נוכל להתגבר על הנפש הבהמית, כך נוכל לבצע את המשימה שהוטלה עלינו.

מתאבקים בזירה

בקרב בין שני מתאבקים לא תמיד החזק או הגדול יותר מנצח, דווקא הזריז הוא זה שמנצח. מי שיהיה 'כבד' ולא יזיז את עצמו לא יוכל לנצח, לא משנה מי עומד מולו. כך גם במאבק הנפשות, המפתח לניצחון הוא הזריזות. אדם עצוב אינו זריז, העצבות מאיטה את האדם, היא מכבידה אותו ומשתקת אותו, לא נותנת לו לתפקד כראוי. אדם עצוב מרגיש מיואש, לא רואה סיכוי לצאת מהמצב בו הוא נמצא, לא מעוניין כבר לצאת מהמצב בו הוא נמצא, מעדיף להיכנס למיטה ולשכוח מהכול. מצב זה הוא הגרוע ביותר בשבילנו, כיוון שבכך מושגת מטרתה של הנפש הבהמית להפיל אותנו, למנוע מאיתנו קיום של מצווה נוספת.

לצערנו, העולם של היום במודע או שלא במודע מטפח את העצבות דווקא. יש איזשהו 'קסם' מיוחד בלהיות עצוב, זה יוצר תדמית של אדם עמוק ופנימי, אדם רציני, שלוקח את החיים בכובד ראש. אדם שמח נתפס כקליל ולא מספיק רציני. אך ביהדות, עצבות היא דבר פסול, עצבות באה בחשבון רק כאשר היא מועילה לנו, רק כאשר היא יכולה לשחרר אותנו ולעזור לנו להתקדם לשלב הבא, המילה הנכונה יותר לכך היא מרירות, לא התמרמרות, אלא רצון עמוק לעשות שינוי ולצאת מהמצב הקיים, להתקדם הלאה.

לא המנצח שמח אלא השמח מנצח

אדם שמח הוא זריז, קליל, הוא אופטימי, הוא מאמין שיכול להתגבר על כל המכשולים וגם מתגבר עליהם בפועל. השמחה ממלאת אותו ב'חיות' ולא נותנת מקום להפרעות מבחוץ. כל אחד בוודאי מרגיש על עצמו שכאשר הוא בשמחה, כמות המחשבות המטרידות יורדת פלאים והוא פנוי להתרכז בעבודת השם. היום אפילו הרפואה המודרנית, שבדרך כלל מסתכלת על האדם כמכונה שצריך לתקן, ולא נותנת חשיבות לנפש האדם, מבינה כי לשמחה יש חלק גדול ביכולת האדם להתרפא, להתגבר על המחלות. אגב, האדם השמח מרוויח 'על הדרך' גם סביבה שמחה, כשאדם נמצא בשמחה הוא יוצר אווירה של שמחה ומשפיע גם על הסובבים אותו ואפילו על העניינים הגשמיים אותם הוא מברר.

לכן, שמחה ביהדות היא יסוד בעבודה היומיומית. זה לא עוד דבר חשוב שצריך לעשות – צריך להתפלל, צריך לאכול כשר וגם צריך להיות שמח – זהו עיקר שצריך להתקיים ולהשפיע עלינו במשך כל היום. צריך להתפלל מתוך שמחה, לתת צדקה בשמחה, לאכול כשר בשמחה - הכל צריך להיות חדור בשמחה.

אז איך עושים את זה?

לאחר הסבר ראשוני זה, מתחילה סדרה של עצות כיצד להביא את עצמנו לשמחה.

חציה הראשון מבוסס על התבוננות, שינוי תפיסת העולם שלנו, הבנה פנימית של ההתרחשויות, הבנה לפיה אין רע יורד מלמעלה והכל לטובה. שינוי תפיסת העולם מתפיסה חיצונית, לתפיסה פנימית, מהסתכלות שטחית להסתכלות עמוקה, עוזרת לנו להבין כיצד אפשר להיות בשמחה גם בזמנים קשים. בשלב השני יתמודד אדמו"ר הזקן עם בעיה קשה יותר, עם אדם שכבר מבין כי הכל לטובה אך עדיין לא מצליח להרגיש את זה.

כאן גם ניתן להשתמש בכל הידע שצברנו בתניא עד עתה, ובפרט בפרקים האחרונים בהם הוסבר כיצד 'השם הוא האלוקים', אין עוד מציאות מלבד הבורא, הוא בכל מקום, הוא תמיד איתנו. הבנה זו מתחברת ישירות לשמחה, כיוון שזהו היסוד להסתכל על העולם דרך המשקפיים של הבורא ולא דרך העיניים הרגילות שלנו. 'הסתכלות אלוקית' זו היא דבר שניתן וצריך לתרגל, אדם צריך להרגיל את עצמו לראות את ההשגחה פרטית, את ה'יד המכוונת' בכל פרט בחייו, גם כאשר קורים דברים שקל לו לקבל וגם כאשר להיפך.

כשם שמברך על הטובה כך צריך לברך על הרעה

לפני כמאתיים שנה חי באירופה ראש ישיבה שגם היה עשיר גדול. את הונו צבר במסחר ובהובלת עצים בנהרות. יום אחד הגיעה שמועה לישיבה שהנהר עלה על גדותיו והמשלוח האחרון שלו, בו השקיע את כל כספו – אבד כולו.

התלמידים לא ידעו כיצד לספר לו את הבשורה המרה, עד שאחד התלמידים התנדב לעשות זאת. הוא נכנס אליו לחדר ואמר לו כי בשיעור למדו את דברי הגמרא "כשם שמברך אדם על הטובה כך מברך על הרעה". הגמרא מסבירה שאין הכוונה שצריך לברך אותה ברכה, שהרי קיימת ברכה שונה לבשורה טובה ולבשורה רעה. אלא הכוונה שבאותו רגש הודיה לה' על הטוב צריך להודות על הרע. "אני לא מבין את הגמרא הזו" – אמר התלמיד, "איך אפשר להודות על דבר רע?" הרב ענה שכל מה שעושה בורא עולם הוא לטובה. "אולי לא רואים זאת מיד, אבל בסופו של דבר הכל לטובה. כפי שלפעמים מפוטרים מעבודה אחת ומקבלים אחרת, או מפספסים את האוטובוס ותופסים טרמפ מוצלח יותר במקום".

התלמיד לא היה מרוצה מהתשובה ואמר לרב שהוא עדיין לא מבין את הגמרא. "הלא בפועל כרגע זה דבר רע, מה משנה שאחר כך זה יתהפך לטובה?" הרב ענה לו, שצריך לדעת שהכל בהשגחה פרטית: "שום דבר לא קורה בעולם מבלי שהקב"ה רוצה שהוא יקרה, וכיוון שהוא רוצה רק בטובתנו, בוודאי שכל מה שקורה הוא לטובתנו. גם אם אנו לא מבינים זאת באותו רגע, זו האמת". התלמיד לא התרצה ואמר שעדיין אינו מבין את הגמרא, מכיוון שגם אם הוא יודע שזה טוב, בפועל הוא מרגיש עם זה רע. אמר לו הרב שבעומק יותר, מה שאנו מתייחסים אליו כרע הוא אפילו יותר נעלה מהטוב. "אין רע יורד מלמעלה, אלא שלפעמים יורד טוב כל כך גדול – שלנו הוא נדמה כרע. למשל, כאשר מאירים באור חזק, מי שנמצא מול האור מסתנוור ולא רואה כלום – אין זה חוסר אור אלא עודף אור. כלומר, לפעמים דווקא בגלל שהאור כל כך גדול ולנו אין את הכלים להכיל אותו, הוא נראה לנו כחושך. לאמיתו של דבר, הייסורים והדברים הקשים הבאים על האדם רק מראים כמה השם אוהב אדם כזה".

אמר התלמיד: "האם הרב מתכוון שכאשר שומעים בשורה רעה צריך להתחיל לרקוד משמחה?!" ענה הרב שכן. "ואפילו אם מישהו כעת יבשר שהספינה שלך טבעה וכל רכושך ירד לטמיון, גם אז תרקוד?!" הקשה התלמיד והרב השיב בחיוב. "אם כן, כבוד הרב", המשיך התלמיד, "אתה יכול להתחיל לרקוד..." ברגע שהבין הרב את כוונת התלמיד, הוא התעלף במקום. כשהעירו אותו אחרי כמה דקות, הדבר הראשון שאמר היה: "גם אני לא מבין את הגמרא הזו..."

מהסיפור ניתן להבין כיצד אפשר לשנות את ההסתכלות ולהתחיל לראות כי הכל לטובה, אך גם להבין כי זה לא מספיק ודרושה עוד עבודה כדי להרגיש זאת ממש.

בשבועות הקרובים התניא היומי יספק לנו כלים נוספים לחיים שמחים. דומה כי אין עוד ספר בארון הספרים היהודי או החסידי, בו הנושא מפורט בצורה כל כך ברורה. שלב אחרי שלב יעבור איתנו אדמו"ר הזקן בפרקים הקרובים, על כל בעיית עצבות שעלולה לצוץ אצלנו, ויספק פתרון לכל אחת מהן.

למעבר לשיעור הבא - לב שבור ולב שלם - לחצו כאן!