print header

משנכנס אדר... או איך באמת אפשר לשמוח?

מאת: חנה גופין

באדיבות: אתר בית חב"ד

שמחה

מה צריך לקרות כדי שאמרח חיוך על פניי? לפעמים נדמה לי, שרק זיקוקים עושים את העבודה, וצריך לעבור יום פורה במיוחד כדי שארגיש טוב עם עצמי. משהו כמו ראיון מרתק שערכתי, שיעור מוצלח שמסרתי או בעיה מורכבת שבאה על פתרונה.

לפני כמה שנים נסעתי לביקור בארץ עם משפחתי [אני שליחה באוקראינה], ובאחד הבקרים מצאתי את עצמי יושבת במכונית חצי שעה ומחכה לבעלי שיצא לסדר עניין במשרד סמוך. כשחזר שחתי באוזניו בתמימות שנהניתי סתם להתבונן בהולכים ושבים. הוא התבונן בי לא מאמין – "ישבת כך סתם חצי שעה בלי לעשות דבר, בלי לרוץ לשום מקום, ואפילו נהנית מכך? משהו טוב קורה כאן". ואולי הוא צודק, ודי כבר לחפש בכל פעם כיבוש אוורסט חדש, כשבכל פינה פסגות נמוכות יותר ומשמחות לא פחות.

וקורה גם אחרת. אני מגיעה הביתה קצת עייפה ורק חושבת איך להיות נחמדה וסובלנית לילדיי בחמש השעות הקרובות. ועוד לפני שהספקתי להניח את התיק ולחלוץ נעליי, רגליים קטנות מטופפות מחדר סמוך ומפזזות לפניי כמו לא התראינו חודש ימים. מה יש בהם בקטנים האלו שמצליחים להוציא מאיתנו את המיטב ולגלות את השמחה הכי אמיתית שבנו, גם אם לפני דקות ספורות ניהלנו שיחת טלפון לא מרוממת? איך הם עושים את זה?

לא פעם אני חושבת על גאונותו של בורא עולם, שהחליט שאנחנו הנשים צריכות להביא ילדים לעולם, כמו ידע שהחיוך שלהם, והאושר שלנו מהם, הם סם חיים עבורנו בשיגרה מטלטלת.

על השאלה הלקונית מה נשמע? כנראה, תשיבי: שום דבר מיוחד, אין חדש, לא רע.
וחסידים משיבים: "ברוך השם, הכל בסדר".

שינוי סמנטי? שינוי מחשבתי.

אמרה לי חברה, שילדה לא עלינו תינוק עם בעיות רפואיות, שהיא מחכה לקצת שיגרה, שהכל יהיה רגיל בלי דאגות מיותרות. אז למה לפעמים מתוך החסך צריך ללמוד לשמוח ולהעריך את מה שקיים? בשבוע שעבר ערכתי ראיון עם הגב' מלכי סמואלס, והדיו ליוו אותי שלושה ימים רצופים. תינוקה של מלכי בשנתו הראשונה קיבל חיסון פגום והפך לילד עיוור וחירש עם בעיות נוספות. הרקיע נפל עליה ואיים למוטט אותה, אך היא, כמו שהתבטאה, לא נשארה נפולה אלא מצאה בעצמה את הכוחות לקום להמשיך לחיות, ואף יותר מכך – לעזור למשפחות אחרות שנמצאות בסיטואציה דומה. צפיתי בסרט דוקומנטרי שהפיקו על חייו של יוסי בנה שמחפש בת זוג לחייו. הוא עדיין מוגבל, ויש מי שימחו דמעת רחמים, אך הזיק בעיניו ובעיני הוריו הוא עם שדר אחר – הם מאמינים, הם שמחים בכל התקדמות, גם אם היא מזערית, ויודעים להעריך את מה שאלוקים נתן להם.

חשתי באותם ימים כפויית טובת כלפי אלוקים – איך ייתכן לא לאמץ את השמחה כאורח חיים, וללמוד מתינוק שמרבה לחייך לאחר שאכל ושתה והוא נקי ויבש? למה אצלנו, המבוגרים, הכל כל כך מסובך? אנחנו רוצים בלי סוף, מתכננים, שואפים, מציבים תנאים לעצמנו ולאחרים, וכשמשיגים את המיוחל, ממשיכים לרוץ הלאה? למה לא לשמוח מאותם רגעים קטנים של יומיום ולהפוך אותם מאפורים לורודים?

הכל שאלה של הסתכלות.

לא מזמן קראתי כתבה על הרעיון החסידי של "חשוב טוב", חשוב היטב. אל תסתכל על השלילי, אל תחפש את הרע, אל תתפעל מכל קושי או מכל עוגמת נפש לא משמעותית. זה מצא חן בעיניי עד ליום המחרת, כשזה עמד למבחן. לקראת ערב שמתי לב שאבד לי עגיל זהב יקר שקיבלתי מתנה לא מזמן. התעצבתי, לא אכזב, זה לא התאים לי לאותו יום וכמעט היה מכניס בי דכדוך. לא יודעת איך, אך באותו רגע נזכרתי ב"חשוב טוב" של אדמו"ר הצמח צדק וחשתי איך זה מדגדג לי בגרון. הכל טוב במילים, גם די קל להבין בשכל, אך כשזה מגיע למעשים, אויש, כמה זה קשה. וזה עבד. החלטתי שאני לא מתרגזת, זה הרי בכל מקרה לא יעזור, ובינינו, יש לי עכשיו סיבה טובה לרצות תכשיט חדש.

משנכנס אדר מרבים בשמחה. זה אמור להגיע באופן טבעי, ואנחנו מתפללים לה' שיספק לנו סיבות טובות, שיולידו את השמחה. אך אם הן בכל זאת מתעכבות, זה הזמן להפעיל את הרגש מלאכותית, והוא בוודאי יגרור שמחה אמיתית.
 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.