print header

הספד ליום הזיכרון מהשגרירות הישראלית באוסלו

 

יום הזיכרון לחללי צה"ל 2010

       האגדה מספרת, שבני ישראל הובלו במדבר ע"י עמוד אש שדלק לפני המחנה והראה דרכם, שורף את כל מי ומה שעומד בדרכו של העם הנבחר.  האגדה גם מספרת, שבשעה שיגיעו למחוז חפצם עמוד האש יכבה.  מאז נוצרה ברית דמים בין העמוד, האש, והעם היהודי.  והעמוד המתגלגל תובע את קרבנותיו בדרך לגאולה.

       נסתרות דרכי ה' מבינת בני אנוש. מאז כניסת בני ישראל לארץ המובטחת אותו עמוד האש ממשיך להתגלגל.

    שריפת בתי המקדש, המוקד שהועלו עליו רבי עקיבא ותלמידיו, מדורות האינקוויזיציה, הפוגרומים, משרפות אושוויץ ובירקנאו...

       כשהגעתי לישראל, ילד בן 8, אחרי סיום הקרבות של מלחמת השחרור, מצאתי עצמי בקרב ילדים אחרים. אחד מספר לי על האב שנעלם בגטו וילנה, השני מספר על אח שנפל בקרבות לטרון, שלישי – על משפחה שלמה שנמחקה ואיננה... עד שהמוות והשכול הפכו לחלק בלתי נפרד מההוויה שלי.  קיבלתי זאת כמובן מאליו, כחלק מהחיים.

       בשנת 1951, ואני ילד בן 10 בקיבוץ עין-גב, פגשתי לראשונה הרוגים ופצועים מהקרב באל-מוטילה.  כולם היו עולים חדשים והפצועים זעקו בכל שפה אפשרית, אך לא בעברית.  היו שם 41 הרוגים ו- 70 פצועים.  שוב אותו עמוד אש, השואב את קורבנותיו אליו. ושוב קיבלתי את זה באדישות, כפי שרק ילד יכול לקבל.  לא הכרתי איש מהם ולא הצטערתי על איש. עזרתי כמיטב יכולתי בהגשת אוכל ומים, ובעיקר הצתתי סיגריות לפצועים.  בשוויון נפש. כי כך צריך.

       בפברואר 1955, לאחר בר-המצווה שלי בקיבוץ גינוסר, הגיע ארון שבו שכב האדם הראשון שהכרתי - מיכה לבני,  ששימש מדריך בנוער העובד והיה מוביל אותנו במסעות ניווט ליליים.  הוא נהרג בתקופת שירותו בצנחנים, בשערי עזה, עם עוד שישה מחבריו.  באותו הרגע החלום של כולנו היה להתגייס לצנחנים ולמלא את מקומו.

       וכך חולפת עוד תקופה, ופרצה מלחמת קדש.  אחד מחברי, יהודה קן-דרור (מזרחי), שאחיו נפל במלחמת השחרור, קיבל את אות הגבורה לאחר שהתנדב להיכנס עם מכונית לתוך אש התופת מצרית במעבר המיטלה בסיני. במעשהו זה התגלו כל מקורות האש החבויים של הקומנדו המצרי  וכך הציל את יחידתו.

       כשהתגייסתי, התחלתי להבין את משמעותו של השכול באובדן חברים בדרך.  מפקד יחידת הסיור של חטיבת הצנחנים, יאיר פלד, בן משק יגור, שעל-שמו נקרא היום מעלה יאיר ליד סדום, ומטוס שלם בקורס ניווט שעלה באש על תכולתו ואיש לא ניצל - רובם עברו אתי כברת דרך.  

ועמוד האש הכין עצמו למלחמת ששת הימים. כאן התעצמה אצלי הרגישות לשכול לאחר שגיליתי שלחלק מהנופלים היו ילדים קטנים שלא הבינו על מה ולמה אבא כבר לא יחזור הביתה, ובייחוד כאב לי על חברי הטוב יצחק קשקש מבאר יעקב, שהשאיר שני ילדים יתומים מאב ואלמנה בוכייה.

       מיד אחרי מלחמת ששת הימים פרצה שוב מלחמה, שלדעתי אז הייתה הקשה מכולן, והיא מלחמת ההתשה.  המרדפים, פעולות הקומנדו, ובייחוד אני זוכר היטב מאותה תקופה את הנופלים סרן גד מנלה ואלוף-משנה אריק רגב, ועוד עשרות רבות. המשחתת ק-40 (אילת) הוטבעה ע"י 2 ספינות טילים מול נמל פורט סעיד. 47 ניספו ומתוכם 16 הוכרזו כנעדרים, 91 פצועים. הצוללת צ-77 (דקר) טבעה עם 69 איש על סיפונה. רס"ר הצוללת, ניסים כהן, חבר טוב. ועוד אלמנה, ועוד שני יתומים... כל כך הרבה אלמנות ויתומים...

כשמלחמה זו הסתיימה, המתינה לנו מלחמת יום כיפור, וקשה למנות את מניין ההרוגים במלחמה זו. מה ששבר אותי שוב - הילדים הקטנים שחלקם כבר הבינו את מה שקורה.  בתום המלחמה החלו שוב להגיע בשורות איוב על אנשים שהכרנו והערצנו שנפלו, כגון אלוף-משנה עוזי יאירי, שנהרג במלון סבוי והשאיר את דליה וחמישה יתומים, לאחר שהצליח לשרוד את הקרב בחווה הסינית, שבו נהרגו 38 חיילים וכמאה נפצעו.

       בשנת 1978 ביקש ממני מפקד האוגדה לעזור בהקמת גדוד שריון מקרב ישיבות ההסדר, ואני התמנתי לשמש כשליש הגדוד. במלחמת שלום הגליל אותו גדוד 362, נכנס למארב באזור סולטאן יעקוב ובקרב אכזרי, שלא היה יותר מאשר שחיטה לשמה בו הסורים מציתים טנק אחרי טנק, ובסיומו נספרו 20 הרוגים, למעלה מ- 30 פצועים, ושבויים ונעדרים.  עד היום נעדרים זכריה באומל, יהודה כץ, וצבי פלדמן.  שני שבויים הוחזרו, חזי שי ואריה ליברמן, וגם גופתו של הנעדר, זוהר ליפשיץ, הוחזרה.

       עמוד האש ממשיך לבעור ולהתגלגל על עם ישראל. בכל פעם מגיעות אלי הודעות על הבן של זה שנהרג, והבן של ההוא שנפל.  ובזמן אסון המסוקים, שבו קיפחו את חייהם 73 חיילים, הטלפון קרס מרוב הודעות איוב.

       כיום שוב מגיעות אלי בשורות איוב, והפעם מספרים על נכדו של פלוני ונכדו של אלמוני שנפלו. וגלעד שליט עדיין לא חזר אל חיק משפחתו ועמו.

       בואו נתפלל כולנו שאותו עמוד האש יעצר, יכבה, ובת-קול תכריז: "המחיר שולם.  הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה". ותשקוט הארץ.

הטקסט נכתב על ידי הנרי גלוקסמן כהספד שהכין ליום הזכרון בשגרירות הישראלית באוסלו.

תמונה ראשית:Pikiwikisrael

 
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.