אני אישה - האם האישה היא עזר בעדו או נגדו?

מאת: שרה אסתר קריספ

באדיבות: אתר בית חב"ד

לעולם לא אשכח איך הרגשתי ביום שמורתי ללימודי המגדר טענה שאין שום הבדל כלל בין גברים לנשים. הסתכלתי סביבי, המומה ממה שזה עתה שמעתי, ותוהה אם עוד מישהו בכיתה הרגיש כמוני.

במשך רוב הסמסטר הכניסו לנו לראש שכל ההבחנות בין אנשים מגזעים שונים או מיקומים גיאוגרפיים שונים הינם למעשה חסרי משמעות, ורק החברה היא זו שניסתה לדחוף למוחנו שהבדלים כאלו אכן קיימים.

אולי היא צדקה, חשבנו כולנו. אולי באמת קיבלנו זה עתה את הגדרותיה של החברה כמובנות מאליהן; אולי היה זה גזעני לטעון, שבאופן כללי גברים שחורים גבוהים יותר מגברים אסיאתיים, וסקסיסטי לחשוב שגברים הם בעלי כוח פיזי רב יותר מאשר נשים.

מדוע נשים נולדו עם רחם וגברים לא?

אבל אז, יום אחד, כאשר לא יכולתי עוד להתאפק, הייתי חייבת לשאול שאלה: אם אנחנו, הגברים והנשים, למעשה בנויים אותו הדבר, אז מדוע נשים נולדות עם רחם ועם יכולת ללדת ילדים וגברים לא? ואם ההבדלים הפיזיים כל כך ברורים ובלתי ניתנים לערעור, אז מדוע לא עלה על דעתו של אף אחד להניח שאולי, בד בבד עם ההבדלים הפיזיים יש גם הבדלים רגשיים, פסיכולוגיים או רוחניים?

אינני בטוחה אם שאלתי הועילה במשהו חוץ מאשר להרתיח את המורה שלי, שלא האמין לבורותי הגדולה בכך שניסיתי לשייך להבדלים הפיזיים בין המינים גם משהו נוסף. אולם לגבי, שאלה זו הייתה נקודת המפנה בחיי. אם אכן יש לי יכולות וכישורים שאין למין הגברי, אז הרגשתי שזו חובתי לגלות את כוחם של יכולות אלו עבורי, מדוע הן הוענקו לי, ומה משמעותם. בעוד שלדעתו של המורה שלי אישה חזקה היא זו שכמעט ולא ניתן להבדילה מן הגבר, אני דווקא רציתי להלל את השוני הטבעי בין המינים ולא להפחית ממנו. ולא רק שרציתי לפתור את המסתורין של מה זה אומר להיות אישה, אלא חשוב מכך, מה זה אומר להיות אישה יהודיה.

וכך החל המסע שלי....

מה זה אומר להיות אישה יהודיה? מה זה אומר להיות אישה ביהדות?

התחלתי את חיפושיי עם האישה הראשונה בתורה, חווה שמה, על שום שהייתה "אם כל חי". מסופר בתורה שחווה נבראה לאחר בריאתו של אדם הראשון ביום השישי לבריאת העולם, בדיוק לפני שבת. כמו כן אנו לומדים שמטרת בריאתה להיות 'עזר כנגדו'. ביטוי זה ניתן לפרש בשתי צורות: או 'בת זוג מסייעת לו' או 'בת זוג היוצאת נגדו', במילים אחרות או עזר או נגדו.

הפרשנים מסבירים שביחסים בין בעל ואישה, יש זמנים שאחד מהם מאוד מסייע ותומך ונמצא לצד בן/בת זוגו, ויש זמנים שהעזרה הנחוצה דורשת ללכת נגד הרצונות והעמדה של בן/בת הזוג. המטרה היא לדעת מתי ליישם את הדרך הראשונה ומתי את השנייה. נראה לכאורה, כי האישה נבראה אך ורק למטרה של עזרה לגבר. לפיכך ניתן לשאול: האם להיות אישה יהודיה מוגדר רק במונחים של יחסיה עם מישהו אחר? ואם נדבר באופן מעשי, כיצד ניתן לממש זאת? התשובות המתבקשות הן: על ידי נישואין והולדת ילדים.

אולם ההלכה היהודית מביאה דעה מרתקת. לפי ההלכה, אישה אינה מחויבת כלל לא בנישואין ולא בהולדה. אין לה לפי ההלכה כל מחויבות חוקית לכך. לעומת זאת, לגבר יש. הוא נדרש להינשא ולהביא ילדים לעולם. ברור לגמרי, שהוא אינו יכול לבצע מחויבות זו ללא אישה שתהיה אשתו ואם ילדיו, אבל היא בשום אופן אינה מחויבת לעשות זאת. הדרך היחידה בה הוא יכול למלא את מחויבויותיו אלה היא אם היא תסכים לעזור לו למלא אותן.

גם גברים וגם נשים הן בעלי תכונות גבריות ונשיות גם יחד

על פי התורה, ובמיוחד על פי תורת החסידות והקבלה, בני אדם נבראו בשתי קטגוריות: גברים ונשים. אולם, כאשר מוגדרות תכונות האופי של שני המינים, הן בדרך כלל מתייחסות לתכונות גבריות ונשיות, ולא למשפטי חיווי על גברים ונשים. מדוע יש לזה משמעות? משום שגם גברים וגם נשים הם בעלי תכונות 'גבריות' ותכונות 'נשיות'. באופן כללי, אצל הגבר התכונות הדומיננטיות הן התכונות הגבריות ואילו אצל האישה התכונות הדומיננטיות הן התכונות הנשיות. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, וזאת הסיבה מדוע לא כל אישה תרצה באופן טבעי מה שנחשב לתכונה נשית ולא כל גבר ירצה לעצמו מה שנחשב לתכונה גברית.

ההבדלים בין זכר ונקבה הם גדולים. ענקיים. הבדלים אלה משפיעים על דרכי החשיבה, הרגשות, הדיבור והפעולה השונות בין שני המינים. ההבדלים הם פסיכולוגיים, רגשיים, גופניים, רוחניים ואינטלקטואליים. בעוד שיתכן שיש בנו את השילוב של תכונות גבריות ונשיות, הרי בשורה התחתונה אנחנו או גבר או אישה. ההבדלים בינינו לא אמורים לגרום למרחק בינינו אלא לקרב אותנו זה לזו, לאזן זה את זו ולהתקשר זה עם זו, ויש לחגוג את קיומם ולא ליצור הפרדה בגללם.

את ההבדל הגדול ביותר בין גבר לאישה, או יותר נכון בין זכר לנקבה, ניתן לראות בשתי התכונות השכליות הראשונות של בני אדם. תורת החסידות מלמדת, שישנם שלושה מאפיינים של השכל האנושי ושבעה מאפיינים רגשיים. שני המאפיינים הראשונים הם: חכמה ובינה. החכמה מזוהה יותר עם הגבר ואילו הבינה עם האישה.

החוכמה היא למעשה זיק של תובנה. היא מושווית לזרע של הגבר. הזרע הוא התחלה של חיים, יסוד החיים. בלי זה שום דבר לא יוכל לבוא לידי קיום. כך גם החכמה. היא תחילת ההבנה. כמו הזרעונים שאינם נראים בעין רגילה, כך גם החכמה. אין לה צורה ברורה ואין לה עדיין משמעות כשלעצמה. כמו לזרע, יש לה פוטנציאל בלתי ייאמן, אך היא אינה יכולה להתפתח בעצמה.

המאפיין השכלי השני הוא הבינה, המזוהה עם האישה. בתרגום חופשי בינה היא הבנה. זו התשוקה להיצמד לחכמה ולתת לה משמעות. בינה היא תהליך הפורמאציה, הקשר וההתפתחות, בדומה להריון שבו האישה מאחסנת את הזרע ומאפשרת לו לגדול ולהתפתח, לקבל צורה עד אותו רגע שהוולד מוכן לצאת לעולם ולהתקיים בכוחות עצמו.

במילה 'בית' יש לנו י' בין האותיות ב' ות', המהוות את המילה 'בָּת'. הרעיון הוא, ש י' היא האות הקטנה ביותר ב- א-ב העברי, ולכן מסמלת את הזרעון (גם בצורתה, כך אנו לומדים, היא מזכירה טיפת זרע) ובמילה 'בית' היא שוכנת בתוך ה'בת'. זהו גם הסבר לנאמר: "ביתו זו אשתו". אין הכוונה שהבית שלו הוא אשתו או שאשתו מסמלת את ביתו, אלא שביתו, במובן הרגשי והרוחני, שוכן בתוך אשתו. האישה לא חייבת להיות בתוך הבית, האישה היא הבית.

זוהי תכונת הבינה, המשתוקקת לחכמה, כאישה המשתוקקת לקבל את הפוטנציאל של הזרע, ולגדל אותו למשהו מוחשי ומשמעותי. היא אינה נאלצת לעשות זאת. היא רוצה לעשות זאת. זהו מצב שכל אחד מהם תלוי בשני כדי ליצור מציאות. האישה אינה יכולה ליצור מציאות חדשה ללא הזרע הגברי. כך גם הבינה, אינה יכולה ליצור מציאות אינטלקטואלית בלא שיינתן לה כלי עבודה הדרוש לכך, היא החכמה.

באופן רוחני, גם לאישה יש את תכונת החכמה, כמו שלגבר יש בינה. במונחים גשמיים ומעשיים, אישה אינה יכולה לייצר זרע וגבר אינו יכול להכיל בתוכו תינוק וללדת אותו. אבל בעוד שבמקרים רבים העולם הגשמי נחשב למשהו נמוך וחיצוני, מכל מקום זהו העולם שבו אנו חיים והמוחשי ביותר עבורנו. היצירה הפיזית של תינוק מהווה את הייצוג העז והנצחי ביותר לאהבה ולקשר בין גבר ואישה. הילד שנוצר הוא פסגת החכמה של הגבר והבינה של האישה. הוא הטוב הנובע משני העולמות ומסמל את העתיד, את מימוש הפוטנציאל של אביו ואמו.

מבחינה גופנית, אברי היצירה של האישה הם פנימיים, בעוד שאלה של הגבר הם חיצוניים. היכולת להפנים ולהתפתח מבפנים מובנת פעם נוספת כמשהו שהוא הרבה יותר מגופני בלבד. אחת האינדיקציות הברורות לכך היא השוני בין המחויבויות החוקיות על פי ההלכה בין גברים לנשים.

על פי רוב, הגבר נדרש לקיים את אותן מצוות התלויות בזמן. המצוות שהוא חייב בהן הן במקרים רבים חיצוניים וגופניים. למשל, גבר נדרש ללבוש ציצית, בגד שזור ציציות, שבמספרן ובקשריהן מסמלות את 613 המצוות שבתורה. יתרה מזו, גבר לובש כיפה כדי להזכיר לו כל הזמן שהשם צופה בו. דוגמה נוספת היא, שהגבר מתפלל שלוש פעמים ביום במניין של עשרה גברים. כל אלה הם לכאורה ביצועים פיזיים וחיצוניים. אך במהותם, אלה מצוות, שיש אחרים היכולים להעיד אם הן מתבצעות בפועל או לא.

מצוותיהן של הנשים הן פרטיות ופנימיות

המצוות המיוחדות לנשים, לעומת זאת, הן פרטיות ופנימיות. כמעט בכל מקרה הן מבוצעות בתוך הבית ובמקרים מסוימים אף אחד מלבדה אינו מודע לכך אם היא מקיימת אותן או לא. דוגמה אחת היא שמירה על מטבח כשר בתוך הבית. בעלה של האישה וכל משפחתה ואורחיה נותנים בה אמון. אפילו אם מישהו יבדוק אלו מוצרים היא מכניסה לביתה ואם יש להם הכשר משביע רצון, הרי אף אחד מלבדה אינו יודע כיצד היא מבשלת ואם היא שומרת על כל הסטנדרטים של הכשרות. בסופו של דבר יש לבטוח בהצהרותיה.

הדוגמה אולי הטובה ביותר לעניין זה הם דיני טהרת המשפחה, המתייחסים לזמנים שבהם זוג נשוי אינו יכול לבוא במגע אינטימי או גופני בשום צורה שהיא. הפרדה זו מתחילה מאותו רגע שבו אישה רואה דימום רחמי ומספרת על כך לבעלה. זהו מצב שבו אפילו בעלה אינו מודע למציאות זו אלא אם כן היא מספרת לו. דינים אלה הנחשבים ליסוד התא המשפחתי מופקדים בידי האישה והיא אָמוּנה על קיומם. מילתה יוצרת מציאות חדשה, ורק היא ויוצרה יודעים אם דבריה הם אמת.

לפיכך, שלא כמו הצד הזכרי באישיותנו שהוא חיצוני ונצפה על ידי אחרים, הרי הצד הנשי הוא בדיוק הפוך, לגמרי פנימי, ונתון רק לעצמנו ולאמוננו.

היות והתכונות הזכריות הינן חיצוניות ונצפות על ידי אחרים, משום כך יש לגבר צורך גדול יותר לתיקון. שלא כמו האישה, לא ניתן לו אותו פרק זמן והזדמנות להשתקפות, הפנמה והתבוננות. זהו התהליך הנשי של בינה, ה-'בין', התהליך שבין מה שבמוחו של אדם לבין מה שמתבטא בהתנהגותו. זהו שלב ההריון, ה'בין', התקופה שבין ההפריה ללידה. וזהו הזמן להתפתחות ותיקון.

משום כך אנו למדים שכמו שהאישה זקוקה לגבר לשם הפרייתה, כך גם הגבר זקוק לאישה לשם הריון, התפתחות. זו לא רק מציאות גופנית אלא גם רוחנית.

לכן נאמר שהמופת של האישה הוא שהיא "עושה רצון בעלה". שלושה פירושים לפסוק זה: הראשון, כפשוטו, עושה את רצונו של בעלה, או לחילופין, קובעת את רצונו של בעלה. אף אחד משני הפירושים אינו מצביע על יחסים בריאים ביניהם. אם צד אחד נדרש לעשות את רצונו של השני, ללא חופש בחירה, אז אין כאן יחסים אלא דיקטטורה. באותו אופן, אם אחד מהם קובע את רצונו של השני, זה מראה על אי-תקשורת או אי-איזון בין השניים, משום שאחד מחליט בשביל השני. ההבדל העיקרי בין שני הפירושים הוא מי בעצם מצווה על האחר, הבעל על האישה או האישה על הבעל. שתי האפשרויות האלה הן פרובלמטיות. זה מביא אותנו שוב לעניין ה'עזר כנגדו'. האם האישה היא עזר בעדו או נגדו? אם אנו מפרשים את המילה 'עושה' כמו בפירוש השני אז היא נגדו.

החסידות נותנת הסבר יפה מאד לפסוק זה. הפרשן הראשון במעלה, רש"י, מצביע על המונח 'עושה' שכאשר הוא מופיע בתורה יש לו משמעות אחרת, והיא: לתקן, לזקק. תיקון הוא למעשה האיזון, ה'בין', הבינה של "לעשות" במובן של to do ובמובן של to make . הפירוש הנכון, אם כן, של פסוק זה הוא, שכאשר אישה משתמשת בפוטנציאל שלה בדרך הראויה, היא יכולה להיות בקשר עם בעלה ולעזור לו לתקן את עצמו. באמצעות יכולתה להתפתח, היא יכולה לקחת את הרעיונות שלו, את הכשרונות שלו, את הפוטנציאל שלו, ולהפנים אותם, להיות מופרית על ידם, עד שהם יהיו מוכנים להיוולד באופן חיצוני וציבורי. וזוהי הדרך שבה היא אכן 'עזר כנגדו' באופן הראוי.

האם זה נכון שאישה מוגדרת במונחים של יחסיה עם גבר?

וזה מביא אותנו חזרה לאחת הנקודות הראשונות שהועלו: האם האישה מוגדרת במונחים של יחסיה עם גבר? התשובה לכך היא כן ולא. אם כל יצור אנושי יש בו שילוב של תכונות זכריות ונקביות, אזי בתוך כל אחד ואחד מאיתנו אנחנו צריכים להגיע להבנה כיצד שני מאפיינים מנוגדים אלה יכולים להתקיים בכפיפה אחת ולהשלים זה את זה. אם לצד הגברי שלנו יש חיוב להינשא וללדת ילדים למרות שלצד הנשי אין חיוב כזה, אנו מכירים בכך ששניהם עובדים יחד.

זה מלמד אותנו שהדרך הנכונה להגדיר את עצמנו ולהגיע להבנה ולגילוי הפוטנציאל שלנו היא על ידי התמקדות בזולת. לפעמים זהו "זולת" בתוכנו ולפעמים מחוצה לנו.

משום שכל אישה, רווקה או נשואה, עם או בלי ילדים, יכולה להניב פירות, להיות עזר כנגדו. כיצד מושג הדבר הזה? כאשר אנו משתמשים בכשרונות היצירה שניתנו לנו על ידי הקב"ה, בין באמנות, בין בכתיבה, בסיפורים או בשירים, בין בריקוד בין בשירה או במילים הנאמרות, זהו קיום המצווה "לפרות ולרבות", זוהי יצירה והבאת אור לעולם.

כאשר אנו נשואות, כאשר אנו יכולות באופן גופני להתקשר זה עם זו, זוהי ההזדמנות שלנו לקיים מצווה זו, המצווה הראשונה שניתנה בתורה, באופן פיזי. אבל מצווה זו אינה מקוימת רק כאשר יש לידה בסופה, משום שלצערנו לא כל הנשים מסוגלות ללדת. אך ה'זוהר' מלמד, שבכל פעם שבעל ואישה באים במגע אינטימי, נוצרות הנשמות. לפעמים נשמות אלה נכנסות לגוף גשמי ולפעמים הם נשארות רוחניות, אך הן ודאי נוצרות.

וכל פעם שאנו יוצרות צריך להיות תהליך של תן וקח. חלק אחד מאיתנו צריך לשחרר ולתת לשני, וחלק אחר צריך לדעת להיות פתוח, לקבל ולטפח את מה שקיבלנו.

כאשר דאגתנו נתונה לא למה שאנו צריכות לעשות אלא לאיך לעזור לשני למלא את התחייבויותיו, או אז אנו מקרינות החוצה ומגלות את הכוח האמיתי שלנו. אך אנו צריכות להתחיל על ידי הסתכלות פנימה, להבין את עצמנו, את הנקודות החזקות שלנו ואת החולשות שלנו, ולעזור לעצמנו הן מבפנים והן על ידי הסובבים אותנו.

כאשר נפנים שאנו יכולות גם לתת וגם לקבל, וששני הדברים הם תפקודים פעילים, אזי נוכל לשמוח בתכונות ובסגולות שהן ייחודיות לנו כנשים, ולהתחיל להלל את עצמנו תוך חיבור למין השני ובניית קשר עמו, ולא על ידי תחרות, עם מה שאנחנו לא.