10 הצלחות שהושגו בשלב מאוחר בחיים

באביב של שנת 2009, אנשים רבים מכל רחבי העולם, צפו בהתרגשות בביצוע מוזיקלי מרגש של אישה אחת מבריטניה. תוך שלושה שבועות בלבד, הסרטון, שהופץ ביוטיוב, זכה ליותר מ-180 מליון צפיות. לא היה מדובר אז בכוכבת בעלת שם עולמי, אלא באישה אנונימית בת 48, שביצעה שיר בן 29 שנים. באותה העת, איש לא שיער שסוזן בויל, שעמדה על הבמה בתוכנית הכשרונות של בריטניה, תזכה לכזו הצלחה, ואולי זו הסיבה שהביצוע שלה לשיר הנושא מהמחזה 'עלובי החיים' - I Dreamed a Dream - נגע בליבם של כל כך הרבה אנשים.

אם במודע ואם לא, אנחנו מאמינים שהצלחה שמורה רק לצעירים וליפים. אנחנו מתענגים על ילדי פלא כמו מוצרט שהלחין כבר בגיל 5 ובובי פישר שזכה באליפות ארה"ב בשחמט בגיל 13, אך לא מאמינים שאנשים מסוגלים לבצע מהפך בחייהם בגיל מאוחר. זו הסיבה כנראה שסיפורים כמו זה של סוזן בויל מפתיעים אותנו.

לעיתים קרובות מדיי, בטח בימי הולדת, אנחנו מרגישים שחלון ההזדמנויות שלנו הולך ונסגר. עם זאת, 10 ההישגים שלפניכם מוכיחים שאדם אף פעם לא זקן מדיי כדי להטביע את חותמו בעולם.

10. לורה אינגלס ויילדר מפרסמת את "Little House in the Big Woods"

סדרת הספרים של לורה אינגלס ויילדר התחילה עם הוצאתו של ספר אחד מצליח - "בית קטן ביער הגדול" (1932) ואט-אט הפכה לסדרה שלמה ומצליחה המתעדת את הילדות החלוצית שלה בסוף 1800, במערב ארה"ב. הספרים האהובים אומצו על ידי רשת NBC והפכו לבסיס של אחת מסדרות הטלוויזיה המצליחות בכל הזמנים "בית קטן בערבה". הסדרה אומנם שודרה בין השנים 1974-1982, אך עד היום ניתן למצוא אותה בשידורים חוזרים, כמו כן, סדרת הספרים פופולארית עד היום.

דרכה של ווילדר כסופרת, לא הייתה ברורה מלכתחילה. היא החלה את דרכה כמורה בגיל 15 ונישאה לחקלאי אלמנזו ויילדר כשהייתה בת 18. בתחילת המאה ה-20 היא כתבה  מספר מאמרים על חקלאות ועל חיי הכפר, אך רק בשלב מאוחר יותר בחיים היא החלה לתעד את הסיפור האישי שלה. בגיל 64 ובעידודה של בתה, היא פרסמה סוף סוף את "בית קטן ביער הגדול" והמשיכה לכתוב ספרים על עצמה ועל המשפחה שלה. את הספר האחרון שלה - "These Happy Golden Years" - שהתפרסם בשנת 1943, היא פרסמה כשהייתה בת 76.

9. בנג'מין פרנקלין חותם על הכרזת העצמאות

בנג'מין פרנקלין ידוע בזכות דברים רבים שעשה, ביניהם: הקמת הספריה הציבורית הראשונה בארה"ב, תרומה להתפתחות חקר החשמל, הקמת מוסדות חברתיים כדוגמת מכבי אש וייסוד מועדון חברתי שלימים יהפוך לרוטרטי. אך הוא ידוע בעיקר בזכות ההישג המאוחר שלו - חתימה על מגילת העצמאות של ארה"ב. פרנקלין חתם על המסמך ההיסטורי רק כשהיה בן 70, מה שהפך אותו לחותם הזקן ביותר.

פרנקלין למד בבית הספר רק עד גיל 10 ואז הלך לעבוד בבית הדפוס של אחיו, אז נחשף לרעיון הכתיבה. עם השנים הוא פתח הוצאה לאור משלו, בה פרסם כתבים רבים, ביניהם "Poor Richard's Almanac" שהפך לרב המכר השני בארה"ב אחרי התנ"ך.

הוא נתמנה לנציג באסיפת הנבחרים של פנסילבניה בשנת 1751 וכן שימש כציר בקונגרס האירופי בשנת 1775. בכל אותו הזמן הוא המשיך לעבוד בתחום הפרסום וההדפס, ממש עד לימים בהם ניסח את מגילת העצמאות. הכרזת העצמאות לא הייתה המסמך ההסיטורי היחיד שפרנקלין חתום עליו. במרוצת חייו המאוחרים הוא חתם גם על חוזה פריז והחוקה האמריקאית. פרנקלין היה כה מפורסם וכה משפיע, עד כי רבים טועים ומחשיבים אותו לאחד מנשיאי ארה"ב.

South Africa The Good News / www.sagoodnews.co.za

8. נלסון מנדלה הפך לנשיא דרום אפריקה

מנדלה ידוע במאבקו נגד משטר האפרטהייד (מערכת של הפרדה גזעית), ששרר בדרום אפריקה מאז 1948, מאבק ארוך שנים שמנדלה ראה את פרי עמלו רק בשלב מאוחר יותר בחייו. בתחילת דרכו הפוליטית הוא חבר למפלגת השחורים בקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) וארגן פעילויות מחאה נגד חוקי ההפרדה הגזעית והאפלייה. אחרי ש-69 שחורים נורו על ידי המשטרה במהלך טבח שרפוויל ב-1960, מנדלה וחבריו לקבוצה החלו במסע חבלה וטרור בתשתיות חיוניות של המדינה. הוא נעצר והורשע בשנת 1962 ונידון למאסר עולם בשנת 1964.

בשנת 1980, התארגן קמפיין לשחרורו של מנדלה וחבריו. 10 שנים לאחר מכן, נשיא דרום אפריקה פרדריק וילהלם דה קלארק הסכים לשחררו. השניים הובילו מהלך לפירוק משטר ההפרדה הגזעי ולעריכת בחירות דמוקרטיות שבהן הותר לכל האזרחים להצביע. על פעילות זו זכו מנדלה ודה קלארק בפרס נובל לשלום בשנת 1993. בשנת 1994, כשהיה בן כמעט 76 הוא נבחר לכהן כנשיא דרום אפריקה. ביום הולדתו ה-80 הוא נישא בפעם השלישית.

7. ביל וילסון מייסד ארגון AA - אלכוהוליסטים אנונימיים

ביל וילסון לא התחיל כפעיל חברתי או יועץ סוציאלי, אבל בגיל 40 הוא ייסד ארגון עזר למליוני אלכוהוליסטים ברחבי העולם, במטרה להחזיר להם את השליטה לחיים. כאיש צבא ואיש עסקים ממולח, וילסון נאבק רוב חייו בדיכאון. לאחר שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה הא הלך לעבוד בוול סטריט כמתווך מניות, שם הוא זכה להצלחה רבה למרות היותו שתיין כבד. כששוק המניות קרס ב-1929, האלכוהוליזם יצא מכלל שליטה.

בשנת 1934 חבר שהצליח להתגבר על בעיות השתייה באמצעות עקרונות של קבוצה רוחנית-דתית בשם "קבוצת אוקספורד", בא לבקר אותו. השיחה השאירה בו רושם רב ווילסון אשפז עצמו בבית חולים לצורך גמילה. הוא נדר נדר שיפסיק לשתות, אך כשהשתחרר מבית החולים, גילה שלא פשוט לעמוד בהחלטה. בפגישת עסקים הוא הכיר מנתח בשם ד"ר רוברט סמית', שלקח חלק אף הוא בקבוצת אוקספורד. אחרי שיחה של 5 שעות שעודדה את וילסון לא ליפול לטיפה המרה, השניים הבינו את הערך הרב שיש לשיחה ותמיכה בין אלכוהוליסטים.

ב-1935, וילסון בן ה-40 וד"ר סמית, נסחו את העקרונות של קבוצת התמיכה שתוקדש לעזרה לאלכוהוליסטים. אך רק ב-1941, בעקבות מאמר שהתפרסם ב'איבניניג פוסט', הקבוצה הפכה לפופולארית. היום, AA הוא ארגון עולמי המסייע ליותר מ-2 מליון אנשים.

מקור: אמא תרזה

6. אמא תרזה מתחילה לעבוד עם העניים

אומנם אמא תרזה הפכה לנזירה בגיל 18, אבל רק בגיל 38 היא עשתה צעד משמעותי שהפך אותה לסמל בינלאומי של צדק ויושר. במשך 17 שנים היא לימדה בבית הספר סנט מרי לבנות בהודו. באותה התקופה היא חוותה את מה שכינתה: "the call within the call" -  מעין הארה רוחנית שקראה לה לצאת לרחוב ולעזור לעניים. בגיל 38 היא עזבה את המנזר Sisters of Loreto ועברה לגור בשכונת עוני בכלכותה שבהודו, שם היא פתחה בית ספר לעניים וגם הגישה עזרה לחולים ולגוססים. אחרי מספר חודשים הצטרפו אליה מתנדבים נוספים, רבים מהם היו תלמידיה לשעבר.

ב-1950, אמא תרזה בת ה-50 הקימה יחד עם 12 נזירות את "Missionaries of Charity" (מסדר המסיונרים של הצדקה), שהפך ברבות הימים לארגון עולמי המסייע לחולים, עניים, גוססים, קורבנות של אסונות, יתומים, מחוסרי בית ופליטים, באמצעות רשת של  בתי ספר, בתי חולים, אכסניות ומרכזי צדקה ביותר מ-120 מדינות.

בשנת 1979, כשהיא בת 69, אמא תרזה קיבלה פרס נובל לשלום על עבודתה.

5. ג'וליה צ'יילד לומדת לבשל

היום, השם ג'וליה צ'יילד הוא שם נרדף למצוינות קולינרית, ולכן תופתעו לגלות כי עד אמצע שנות ה-30 שלה, צ'יילד אפילו לא ידעה מה זה שאלוט. השנה הייתה 1948 והיא עברה לצרפת עם בעלה הטרי. היא בקושי ידעה צרפתית וממש לא ידעה לבשל אבל היא התאהבה במטבח הצרפתי והייתה נחושה ללמוד אותו. עד לאותו מועד, צ'יילד הייתה אובדת עצות ולא היו לה שאיפות ברורות לחיים, אך כשהתחילה ללמוד בבית הספר המהולל לבישול 'קורדון בלו', היא כתבה לגיסתה: "לחשוב שלקח לי 40 שנים למצוא את התשוקה האמיתית שלי".

ועל אף שזיהתה את התשוקה, לקח לה שנים של עבודה קשה עד שחלומה התגשם. רק באמצע שנות ה-50, אחרי סבב של דחיות, יצא לאור הספר "להיות מאסטר באמנות הבישול הצרפתי" (Mastering the Art of French Cooking) שהפך לקאנון בתחום הבישול. בשנת 1963, כשהיא בת 51 היא קיבלה תוכנית בישול משלה בשם "השף הצרפתי" שמיתגה אותה כאייקון בעולם הבישול.

FreeDigitalPhotos.net

4. פיטר מארק רוז'ה אוצר מילים

פיטר מארק רוז'ה התקרב ליום הולדתו ה-70 כשנאלץ לפרוש מה-Royal Society של מדענים בלונדון, כדי לפנות מקום לדור הצעיר. בשלב הזה, רוז'ה, יליד 1779 עשה הרבה דברים שראויים למורשת, כמו למשל פיתוח הכלל שאפשר למתמטיקאים לעבוד עם לוגריתמים הרבה לפני שהמחשבון הופיע, כמו גם פרסום מאמרים רפואיים ומדעיים רבים ויצירת מספר ערכים עבור אינצקלופדיית בריטניקה.

במקום לנוח על זרי הדפנה, רוז'ה פנה עם פרישתו להתעסק בתחום שעניין אותו מגיל צעיר - סידור מדעי של השפה. בעיני רוחו הוא ראה ספר של מילים נרדפות - האגרון / התזאורוס. כזה שלא רק מגדיר מילים אלא מסווג אותן לפי קבוצות, ומציע את כל המילים הנרדפות תחת קטגוריה אחת. המהדורה הראשונה של "התזאורוס של רוז'ה", התפרסמה כשהיה בן 73 והוא פיקח על העדכונים של הספר עד שנפטר בגיל 90. למרות שבעבר נטען כי ספרו של רוז'ה לא נועד להמונים אלא לחוקרים המעוניינים בסיווגים כאלה, הרי שהאגרון עוזר לסופרים ולמתרגמים לבחור את המילה המתאימה בהקשר של הטקסט ונחשב כאחד מחומרי העזר השמישים ביותר עד היום.

3. גנדי ו-Granny D צועדים למען מטרה נעלה

כל חייו, הוכיח מהטמה גנדי שאפשר להילחם למען מטרה ראויה, בצורה לא אלימה. אחת הפעילויות החשובות ביותר בקריירה הפוליטית שלו הייתה הובלת התנועה לעצמאות הודו, מהלך שהושלם ב-1930, כאשר היה בן 61. באותה השנה, גנדי הוביל מחאה על מס המלח הבריטי שהוטל על תושבי הודו וערך את "צעדת המלח" - פעולת ההתנגדות הראשונה נגד המשטר הבריטי. במשקל 45 ק"ג, גנדי צעד מרחק של כ-320 ק"מ עם קבוצה של חסידים, במסע שארך 3 שבועות. המהלך עודד מרי אזרחי ברחבי הודו ונחשב לרגע מכונן בדרך להשגת העצמאות של המדינה.

למרות שרבים טוענים שלא ניתן להשתוות לפועלו של גנדי, סיפורה של דוריס הדוק (Granny D), מתקרב בערכו. בשנת 1999, דוריס בת ה-89 השלימה מרחק של 5,150 ק"מ מלוס אנג'לס לושינגטון, מסע של 14 חודשים, כדי להעלות את המודעות לבעיה של הרפורמה במימון מסע הבחירות. Granny D, כפי שנקראה על ידי מעריציה צעדה 16 ק"מ ביום. היא הסתמכה על טוב ליבם של זרים שהלינו אותה וסיפקו לה ארוחות במהלך המסע. בשנת 2004 היא קיבלה מושב בסנאט האמריקאי, מה שהפך אותה לאחת הנשים המבוגרות ביותר שהחזיקה אי פעם תפקיד ציבורי חשוב.

2. ריי קרוק מקבל זכיון על מקודנלדס

כל החבר'ה הצעירים בבתי הספר לעסקים גורמים לנו לחשוב שיזמות שמורה לדור הצעיר, אבל כשנתקלים בדוגמא של ריי קרוק, חושבים אחרת. קרוק, יליד 1902, בילה 17 שנים מחייו הבוגרים כאיש מכירות של כוסות נייר ואז עוד 17 שנים כסוכן נוסע שמוכר מולטימיקסר - מכשיר שיכול להכין 5 מילקשייקים בו זמנית. ההמצאה שנועדה להימכר בבתי מרקחת, מצאה את הפופולאריות שלה דווקא בהמבורגריות ודרייב-אין. כך הוא פגש את האחים מקדונלד שבבעלותם הייתה מסעדת המבורגר חדשנית בקליפורניה. האחים מקודנלד רכשו כ-88 מולטימיקסרים, וכך נחשף קרוק לשיטת ההגשה המהירה והזולה של המסעדה. הוא התרשם מאוד והציע להם לחשוב בגדול ולפתוח רשת בקנה מידה לאומי. האחים הסכימו אבל לא ידעו מי יכול יהיה לנהל את המסעדות. קרוק התנדב לתפקיד ובשנת 1955 הוא רכש זכיון בלעדי להפעלת הרשת בארה"ב. בגיל 52, למרות שנאבק בסוכרת ודלקת פרקים, קרוק בנה את המותג של מקדונלדס. 7 שנים לאחר מכן, הוא שכנע את האחים למכור לו את מניותיהם ונעשה לבעל הזכיון היחיד לרשת שמכרה כבר יותר ממיליארד המבורגרים עד 1963 והפכה עד מהרה לרשת המזון המהיר הגדולה בעולם. קרוק המשיך להיות מעורב בפעילות של מקודנלדס עד מותו בשנת 1984.

1951 Grandma moses - Country Wedding
 

1. סבתא מוזס מרימה מכחול

כאשר אנה מרי רוברטסון מוזס, נפטרה בשנת 1961 בגיל 101, הנשיא דאז ג'ון קנדי פרסם הצהרה בה הוא משבח את ציוריה שהעניקו השראה לאומה כולה וציין כי "כל האמריקאים מתאבלים על אובדנה". מושל ניו-יורק, נלסון רוקפלר, הכריז ביום הולדתה ה-101 כי "אין אומן נודע יותר ממנה במדינה כולה", והנשיא הארי טרומן הקדיש לה פעם נגינה בפסנתר. מיהי האישה שנגעה בליבם של בכירי ארה"ב?

אנה מרי רוברטסון מוזס, הייתה מוכרת לעולם כסבתא מוזס, אשה שלא התחילה לצייר עד גיל 76 כשידיה התחילו לרעוד בעקבות דלקת פרקים והיא לא הצליחה עוד לאחוז מחט לריקמה. אחרי ששכלה את בעלה, סבתא מוזס ידעה שאינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים, אך כיוון שלא הייתה לה הכשרה פורמלית לשום דבר מלבד לעבודה בחווה, היא החליטה לתעד את זכרונותיה בציור. בכל יום, סבתא מוזס ציירה. ב-25 שנותיה האחרונות, היא ציירה יותר מ-1000 ציורים. כשאספן אמנות נתקל במקרה בציורים שלה שנמכרו בבית מרקחת, הוא קנה את כולם ואירגן תערוכה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק, מה שהביא לסבתא מוזס תהילה רבה, אך לא שינה את אופי הציור הנוסטלגי שלה. היא המשיכה לצייר עד יום מותה, וציוריה הוצגו גם במוזיאונים רחוקים כמו בוינה ובפריז.