print header

מה תרצה להיות כשתהיה גדול? הגיגים על ייעוד

זוכרים ששאלו אותנו: "מה תרצה להיות כשתגדל"? שאלו! אז מה. לשאול זה קל! מה שלא עשו (גם לא אותם 'השואלים'), היה לעצור ולתת לנו את הכלים לעשות בדיוק את זה. אף אחד לא נתן לנו את הכלים להיות מה שנרצה להיות לכשנגדל.

לעיתים נדמה שגם השאלה עצמה מטעה. מה תרצה לעשות כשתגדל? תרצה? האמנם? כמה מאיתנו עושים בדיוק את מה שהם רוצים לעשות? ומי שכן "חי את החלום", כמה זמן לקח לו להגיע לשם?

ובעצם, מה כל כך קשה ב"לעשות את מה שרוצים"? איך יתכן שכה רבים מאיתנו לא מצליחים במשימה הלכאורה לא מסובכת הזו? והרי כולנו חכמים, כולנו מוכשרים וכולנו יודעים את התורה (או לפחות רובנו).

אז איך אפשר להסביר זאת?

נדמה לי כי אחת התשובות מונחת כבר בבסיס מערכת היחסים הראשונית שלנו. היחסים שבין הורים לילדיהם. אחת מאבני היסוד למערכת היחסים הזו הנה הרציה. לרצות את. לוודא שאמא ואבא יהיו מרוצים/ מחייכים/ שמחים/ גאים. כמה פעמים קיבלנו פידבקים בסגנון: "איזה ילד מקסים הוא תמיד מוותר", "איזו ילדה מדהימה היא תמיד מחייכת" – חיזוקים שלימדו אותנו מהי ההתנהגות הרצויה לסביבתנו. אותם החיזוקים שלימדו אותנו לוותר גם כשלא צריך. לחייך גם כשעצוב. חיזוקים שערכו לנו את מה שמכונה 'סוציאליזציה חברתית', הפכו אותנו ליצורים חברתיים שהפנימו מותר ואסור, נכון ולא נכון, טוב ורע, כמקובל בסביבתינו.
ושלא תבינו אותי לא נכון. סוציאליזציה היא דבר הכרחי לחיים בחברה האנושית. אבל המחיר ה מ ח יר.

בין ריצוי אם ואב, לריצוי הגננת והמורה אנחנו שוכחים לרצות את עצמינו. גרוע מכך. לאט לאט עם השנים אנחנו שוכחים מה באמת ביקשנו לעצמינו. שוכחים את נטיית הלב שלנו, אותנו. את מה שעושה לנו טוב וגורם לנו לחייך. שוכחים את ייעודנו. או אז אנו מתחילים להסתובב בעולם ללא המצפן הפנימי שלנו. לבד. למזלנו, המצפן הפנימי- הייעוד שלנו תמיד שם, בתוכנו. אם צריך- ממתין בשקט. גם ברגעים הכי קשים. זוהר בחשכה, כמו מגדלור. מסמן לנו. לעיתים בהבהובים קטנים ולא נראים, לעיתים באור יקרות. מנסה להזכיר, להזהיר, להטוות את הדרך. ואנחנו? אנחנו צריכים ללמוד לראות אותו. לתת לו קול.

ויש דרכים לעשות זאת. תהליכי צמיחה וגילוי עצמי מסייעים בפיתוח מיומנויות ההקשבה. מלמדים אותנו להקשיב לתחושות הבטן שלנו. לסימנים הלא מילוליים שנותן לנו הגוף, ונותנות לנו הנפש וההוויה שלנו. לאט לאט אנחנו לומדים לזהות את תחושת ה"לא בא לי", שמעידה בדרך כלל שאנחנו "לא בכיוון". לאט אנחנו לומדים להכיר את תחושת ה"התעלות" הזו, שמעידה בדרך כלל על הליכה בנתיב שהתווה לנו יעודנו.

קל הוא הנכון

איש חכם אמר לי פעם "קל הוא הנכון". כשאנחנו נמצאים במקום הנכון לנו, ממלאים אחר ייעודינו הכול קל. הכול מסתדר. הדברים איכשהו לכאורה באופן 'מקרי', קורים בזמן ובקצב הנכון, בקצב היחיד שמתאים. כי הרי קל הוא הנכון.

ולא, אני לא פותחת במסע עידוד לישיבה בחיבוק ידים בהמתנה לדברים 'הקלים' שיפלו עלינו. אני מתכוונת דווקא לאותה עבודה קשה אך מתגמלת בדמות ההתבוננות הפנימית. התבוננות המאפשרת לנו להתחיל להבחין ולזהות, לזהות מתי אנחנו קשובים ליעודינו. ההתבוננות הזו מאפשרת לנו לזהות את תחושת הכבדות כשאנו עושים משהו שלא ממש מתאים (אבל כולם אמרו שצריך). בדיוק אותה התבוננות מאפשרת לנו להבחין בתחושת התרוממות הרוח כשאנחנו עושים משהו 'נכון'. משהו שאנחנו באמת מחוברים אליו. ממלאים אחר ייעודנו. מהתחושות הללו אנחנו רוצים עוד. ועוד. ועוד
.

מקור: תמר אדלר www.tamaradler.com
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.