תמונות של חיילים לפני בזמן ואחרי מלחמה

כולם מדברים על הצלקות הנפשיות של חיילים שהיו בפעילות מבצעית. המראות, הלחץ, המאמץ הפיזי והמנטלי, הריחוק מהבית והאווירה הסוריאליסטית, מטביעים את חותמם על נפשם של לוחמים. אולם האם המלחמה משאירה גם עקבות חזותיים על החיילים? אם מלחמה יכולה לשנות אופיו של אדם, לטוב ולרע, האם היא יכולה לשנות גם את מראהו? השאלה הזו סקרנה את הצלמת לאלג' סנו אשר החליטה לבדוק את הנושא.

לאורך 8 חודשים ב-2010, צילמה סנו חיילים מהגדוד הראשון של החטיבה הסקוטית המלכותית. החיילים צולמו לפני, בזמן ואחרי הסבב שלהם באפגניסטן. התמונות הראשונות צולמו בבריטניה, בתקופת האימונים, יום לפני היציאה לאפגניסטן. הסדרה השנייה צולמה באפגניסטן במהלך המלחמה, ולבסוף, צולמו החיילים כמה ימים לאחר ששבו לבריטניה, בתום שירות מבצעי של 3 חודשים בארץ מוכת מלחמה.

בנוסף לתמונות, סנו ראיינה את הלוחמים בכל תקופה, כך שסיפוריהם האישיים מספקים מבט מורכב יותר על התהליך שעברו. ניתן לראות את השינוי המנטלי והתפיסתי שעברו החיילים במקביל לשינוי החזותי וכל זה בפער של חודשים ספורים בלבד. למעשה, המלחמה מאיצה תהליכים שבמצב נורמלי לוקח להם שנים להתרחש. הפרוייקט נקרא "אנחנו לא מתים".

זה מה שמלחמה עושה לבני אדם.

* התמונות בצד שמאל צולמו לפני היציאה לאפגניסטן

* התמונות באמצע צולמו בזמן פעילות מבצעית באפגניסטן

* התמונות בצד ימין צולמו לאחר החזרה לסקוטלנד

טוראי כריס מקגרגור, 24

11 במרץ, אדינבורו: "כמובן שנאי אתגעגע למשפחה שלי, אבל מעבר לזה אני אתגעגע לכלבים שלי יותר מהכל. הם מורידי הלחץ שלי ושומרים אותי שפוי. אני חושב שגם הטלוויזיה תחסר לי. אני מנסה לא לחשוב על התרחיש הגרוע ביותר".

19 ביוני, מתחם 19, נאד עלי לאחר אירוע מטען חבלה: "רוב האנשים מתרגלים להיות הרחק מהבית, אני מוצא את זה קשה. זה הפחד ששומר עליך בחיים כאן. אבל אני מאמין שאם זה הולך לקרות, זה הולך לקרות ואין לך מה לעשות לגבי זה. אם האיש הגדול למעלה היה יכול לעשות משהו, לא היו חיילים מתים. כולם היו חיים. זה עדיין כואב שאתה שומע על חייל שמת. אתה חושב על מה שהמשפחה שלו עוברת. אתה שואל למען מה הוא מת ומה אנחנו משיגים כאן. אני כבר לא בטוח. החייל האפגני שאיבד את רגלו זה עתה... אני לא יודע..."

28 באוגוסט, אדינבורו, לאחר שפונה בעקבות פציעת ברך שספג בסבב אחר בעיראק: "הרגליים שלי פשוט נכנעו. אני חושב שזה היה המשקל - 67.5 ק"ג או משהו כזה. היה עליי פשוט לקבל את זה, הגוף שלי אמר לוותר כיוון שדחפתי את הגבול. אני אמרתי לו ללכת, הוא אמר לי לעצור. כשטוראים חוזרים, עדיין יש בהם הרבה אדרנלין וזעם. הייתי זקוק לסדנת שליטה בזעם אחרי עיראק. אם זה קורה לי עכשיו, אני פשוט הולך עם הכלב לטיול. זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה, במקום להיות כל כך מתוח וךלהיות מוכן להתפרץ על מישהו. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי, מלבד לנשק ולהתכרבל עם האישה והילד, היה לצאת לטיול ארוך עם הכלבים. הלכתי קילומטרים על קילומטרים מבלי שאכפת לי היכן אני דורך".

סגן משנה אדם פטצ', 25

6 במרץ, אדינבורו: "אני מניח שאני מעט חושש, אבל אני רוצה לראות איך זה באמת. לשם כך התגייסתי לצבא, אך אני לא יודע למה לצפות".

19 ביוני, מתחם 19, נאד עלי לאחר אירוע מטען חבלה: "זו הייתה תקרית המטען הראשונה שלי והפצועים הראשונים שלי. אבל אתה לא חושב על זה עד לאחר מכן, שכן העדיפות הראשונה שלך היא להרחיק את החבר'ה ולהביא אותם למקום בטוח. אז אתה מתחיל לחשוב על מה שקרה, אם זה היה ניתן למניעה, אם זו הייתה אשמתך בכל צורה ומה קורה עם האחרים. לפני שהיינו במבצע הזה, חשבתי עד כמה שקט הסבב היה ושעלינו להיזהר ולהילחם בשאננות."

10 באוקטובר, אדינבורו: "השתלטנו על מתחם חדש ואם היינו נודדים מעל 100 או 200  מטר ממנו, היו יורים עלינו. בתחילת הסבב יכולת לסייר במרחק קילומטרים ואף אחד לא היה נוגע בך. אבל אני חושב שכן, בחלק מהדברים אנחנו עושים את השינוי".

טוראי שון פאטרסון, 19

11 במרץ, אדינבורו: "אני הולך לומר שלום למשפחה שלי מוקדם, כי אני שונא פרידות. אני הולך להתגעגע אליהם, אבל אני לא מפחד. אני לא יכול לחכות! התגייסתי לצבא כשהייתי בן 15 - זה כל מה שרציתי לעשות ואני לא יכול לחכות להגיע לשם".

20 ביוני, מחנה טומבסטון, בטיפול לשליטה בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD): "זה היה נורא. כשהגענו למקום מבטחים פרצתי בבכי. כולנו. לא יכולתי לישון באותו לילה. חשבתי על הבית ובהיתי בכוכבים. הייתה לי חופשה כמה ימים לאחר מכן ובשתי הלילות הראשונים היו לי סיוטים ופלאשבקים; התעוררתי מכוסה זיעה קרה. כשיצאתי משם וחזרתי לשטח, היינו תחת אש והיה צריך לפנות עוד שני חבר'ה לאחר שאיבדו גפיים. זה היה חרא לראות את זה קורה שוב פעם. זה ממש לא היה נחמד. אני אומר תפילה לפני שאני יוצא לסיור עכשיו אבל אני עדיין חושב 'אני הולך לחזור בחתיכה אחת או עם רגל חסרה?'  אני מפחד בכל פעם שאני יוצא לסיור. אני שונא את זה. נותרו לי עוד 84 ימים לפני שאני חוזר הביתה".

7 באוקטובר, אדינבורו: "אנשים חושבים שאתה יכול פשוט לשייט בחיים, אבל זה לא פשוט כל כך. אתה יכול להיפגע מאוטובוס וזהו זה. אתה לעולם לא יודע מה יקרה - במיוחד שם. אתה יכול לצאת לסיור וזה יכול להיות אתה. גמור. אני חושב שאנחנו צריכים להניח להם לעשות מה שהם רוצים. איבדנו יותר מדיי. אתה רואה חבר'ה חוזרים וחסרים 3 גפיים. הם לא יוכלו להשיג עבודה באזרחות, הלא כן? אז אני לא מבין מה הטעם. זה לא שאנחנו הולכים להרוויח משהו באפגניסטן, נכון? זו הבעיה שלהם. שיתמודדו איתה".

טוראי ג'ו יבאלה, 28

9 במרץ אדינבורו: " אני הולך להתגעגע למשפחה שלי. כבר הייתי בעיראק, אבל באפגניסטן. אני לא יודע למה לצפות, אבל אני מצפה להגיע לשם".

19 ביוני, מתחם 19, נאד עלי לאחר אירוע מטען חבלה: "הייתה לי תחושה משונה לגבי הסיור הזה. שמעתי את הפיצוץ ושמעתי בקשר 'פצוע'. זה היה הפצוע הראשון שראיתי. זה היה די נורא. ראיתי את החובש מטפל בו, לא הייתה לו רגל. חזרתי להיכן שהמטען התפוצץ ואז ראיתי את הנעל שלו צפה במים. סתם נעל ריקה".

10 באוקטובר, אדינבורו: "בבוקר כשאני מתעורר ובערב לפני השינה. אבל שם הייתי מתפלל כל הזמן, חושב על המשפחה שלי בבית. לפעמים הייתי מתפלל תוך כדי הסיור עצמו. פחדתי. במיוחד במגע, אתה לא יודע מה יקרה. ציפיתי לגרוע מכל. עכשיו אני קצת כועס, לפעמים המזג שלי עולה מהר מאוד במיוחד אם אני נשאר בבית יותר מדיי. לפעמים אני מתגעגע להיות עם כל החבר'ה. בימים הראשונים היו קשיים לישון. חלמתי על דברים שונים שקרו באפגניסטן. בכמה לילות התעוררתי בוכה".

טוראי סטיבן אנדרסון, 31

מרץ, אדינבורו: "אני חושב שזה הולך להיות איום, אם לומר את האמת. העבודה תהיה מאומצת והולכים להיות הרבה נפגעים. אני פוחד לא למות אלא לאבד את הרגליים שלי - זה יהיה הגרוע מכל".

יוני, בסיס הסיור פימון, נאד עלי: "קשה להסביר את התנאים, כמה מלוכלך זה. הרבה פעמים כשאתה מתקשר לחברה שלך או משהו והיא שואלת למה אתה לא מדבר רגיל, זה... אתה סחוט, אתה עייף, אתה מלוכלך, לא אכלת כמו שצריך כבר כמה ימים. חוסר במים. אתה פשוט סחוט. פחדתי בסיור הראשון אבל אתה חושב על האימונים ונזכר בכל התרגולות. לא הייתי בחילופים ואשמח אם זה ישאר ככה ואחזור הביתה עם כל האצבעות והבהונות שלי במקומן".

אוקטובר, אדינבורו: אנחנו מנסים ללכת לשם ולזכות בליבם ולשנות את דעתם... אבל האנשים האלה חיים עד גיל 45 ומתים כי יש כל כך הרבה עוני ואין את התרופות לטפל בהם. ויש להם ערך שונה לחיים. ילד מת, לא היה לזה שום קשר לצבא, הוא פשוט היה חולה. הם הביאו את הגופה של הילד הזה למחנה צבאי לאחר שירו בה ואמרו שהוא נקלע לחילופי אש ודרשו כסף. איך אתה יכול לשנות את דעתם של אנשים כאלה?"

רב טוראי סטיבן גיבסון, 29

11 במרץ, אדינבורו: "אני פוחד לא לחזור הביתה. יש לי שני ילדים והשלישי בדרך באוגוסט ואני אוהב אותם ואת אישתי יותר מכל דבר בעולם. לא לחזור ולראות אותם שוב... זה יהיה הגרוע מכל".

10 ביוני, נאד עלי: "להרבה מהחבר'ה יש תנ"ך איתם - הם יודעים שזה עניין של עשירית שנייה מלהפוך מרע לגרוע יותר. קראתי עד עמוד 27. מעולם לא קראתי בתנ"ך קודם לכן. המקום הזה פותח לך את העיניים. אתה יודע שאיפשהו חייל נפצע ממש קשה או חמור מכך ואתה חושב על המשפחה שלו. אז לקרוא בתנ"ך, ובכן, זה כמו לנסות להשלים עם מישהו, עם האיש הגדול למעלה".

15 באוקטובר, אדינבורו, לאחר פיצוץ מטען חבלה. ספיגת פציעת גב: "תמיד היה לי את קמע סיינט כריסטופר על הדיסקית שלי. חוץ מיום אחד שלא מצאתי אותו בשום מקום והשתמשתי בנוספת שלי. ואז שלוש שעות מאוחר יותר, בום.  לא ידעתי איך לתאר את זה. זה כאילו... אתה מכיר את זה שאתה הולך להתעלף ויש לך את התחושה המעורפלת הזו? לא שמעתי את הפיצוץ אבל עפתי באוויר. הכל היה בסדר עד 10 דקות מאוחר יותר כשהאדרנלין פסק. זה היה כאילו מישהו תקע לי משהו בגב. נפלתי על הרצפה והייתי בייסורים. לא רציתי להישלח הביתה אבל לא הייתה לי ברירה. ללא צל של ספק עדיין קשה לי להסתגל; אני עדיין מסתכל לאחור. אני אצא לסיגריה ואחשוב תמיד על אפגניסטן".
 

טוראי מת'יו הודג'סון, 18

11 במרץ, אדינבורו: "כן, אני מצפה לזה עכשיו כשאנחנו יוצאים אבל אני מפחד לאבד את חבריי הטובים ביותר יותר מאת עצמי. אלה הם הנפגעים שמהם אני חושש. הולכים להיות כל כך הרבה".

19 ביוני, מתחם 19, נאד עלי לאחר אירוע מטען חבלה: "זה היה באמת מפחיד. אתה רואה את המטען מתפוצץ ואתה תוהה מי נפגע. אתה מנסה לא לחשוב על זה בכלל. הסיור הזה היה חסר טעם ועכשיו חייל אפגני איבד את רגליו ובשביל מה?"

12 באוקטובר, אדינבורו: אתה מנסה להסביר איך זה להיות איפה שהיית אבל לאנשים אין מושג. האוכל - לא לקבל ארוחה או שינה נורמלית. ואתה פשוט סחוט אחרי סיור. לגמרי סחוט. וזה היה די מפחיד חלק מהזמן. כשאתה במגע בהתחלה זה פשוט 'לשכב'. אחר כך זה מחלחל... 'ירו עליי, זה היה קרוב'. באותו הזמן אתה לא חושב על זה אתה עושה מה שאתה צריך. עכשיו כשאני בבית אני מגלה שאני מתוסכל מדברים קטנים יותר. אני תוסס. אבל לא הייתי ככה מעולם".

טוראי ראשון דייויד מקלין, 27

10 במרץ אדינבורו: אני לא ממש מוטרד מלצאת. אני חייל וזו העבודה שלי. התאמנו כל כך הרבה יהיה טוב סוף סוף לצאת לשם".

12 ביוני, בסיס הסיור פימון, נאד עלי: "כלום לא ממש קרה עד עכשיו, שקט ואני קצת משועמם. כשאנחנו בנקודת ציון קאנל יש רק 10 מאיתנו אז אנחנו חבורה די קרובה. האוכל קצת מסריח ונמאס לך מפסטה ואורז. למה אני מתגעגע? לבית, נשים ואלכוהול. פשוט".

11 באוקטובר, אדינבורו, נורה ברגלו: "נשארו לי רק 10 ימים, שבוע או משהו כזה. הייתי בחוד של הסיור. חצינו תעלה קטנה, הסתובבתי כדי לעזור לבחור השני. סיירנו דרך כמה עצים ואיך שיצאנו מישהו פתח עלינו באש. יכולתי רק להרגיש חום בשוק שלי והתגלגלנו לתעלה. צעקנו 'פצוע' וחבר'ה באו עם אלונקה אבל התעלה הייתה צרה מדיי וזה הרגע שבו התחלתי לפנות את עצמי. אתה לא ממש חושב על זה באותו הזמן, האדרנלין השתולל. תוך חצי שעה הייתי על המסוק ויום למחרת בבית החולים סלי אואק באנגליה".

טוראי פרייזר פאיירמן, 21

11 במרץ, אדינבורו: כן, אני מניח שאני מפחד ממטענים אבל אני לא יכול לחכות לצאת לשם עכשיו. אבל אני הולך להתגעגע לחברה שלי ולפיצות בטיגון עמוק".

11 ביוני, בסיס הסיור פימון, נאד עלי: "היה בסדר חוץ מהחום. המקומיים נחמדים וקנינו מהם אבטיח. אבל בפעם הראשונה שיצרו איתנו מגע חשבתי 'איך לעזאזל הגעתי לכאן?' ואז פשוט רציתי לצאת. אני מחזיק קמע סיינט כריסטופר בשרוול שלי. אם אאבד אותו, אני לא אצא לסיור".

6 באוקטובר, אדינבורו: "אתה מתרגל לקולות של ירי במהירות ולא חושב על הפחד. הייתה פעם אחת שנקלענו למארב מכל הצדדים ונתקענו שם 24 שעות. אנשים התרוצצו לכל עבר ללא סדר. לא מרגיש כאילו עזבתי לשישה חודשים אבל טוב לחזור וטוב לראות את ההקלה על פניה של אימי. עמדתי במקלחת חצי שעה באיזה יום. ואני אוהב בגדים אז זו הקלה לחזור לבגדים נורמלים ולנסות להיות נורמלי. זה יקח כמה שבועות אבל אתה חייב להתרגל לזה".

סגן משנה סטרואן קאנינגהם, 24

9 במרץ, אדינבורו: "אני מצפה לצאת לשם. לשם כך התאמנו".

12 ביוני, בסיס הסיור זיל, נאד עלי: "זה חשוב להיות עם ביטחון בשטח, אז אין מקום לפחד אם לומר את האמת. האימונים לא מאפשרים פחדים. האפגנים שאנחנו עובדים איתם טובים וזה משביע רצון כשהם מיישמים את מה שאתה מלמד אותם. אבל אנחנו ברי מזל שיש לנו קבוצה טובה לעבוד איתה כאן. לא לכולם יש. אני לא ממש מתגעגע לשום דבר. רגע לא, אני מתגעגע לגשם ולמים קרים בברז".

14 באוקטובר, אדינבורו: "כשאתה בא במגע אין לך זמן לפחד או להתרגש, אתה פשוט צריך לרכוב על זה. בחודשיים וחצי איבדתי 4 אנשים מפציעות: בפעם הראשונה לא הייתי בסיור באותו הזמן וזה מוזר; אתה מרגיש אחראי שלא היית שם ולא יכולת לעשות שום דבר לתמוך או לעזור להם. אתה פשוט מאזין לזה בקשר. חסר אונים. זה כמעט גרוע יותר מלהיות במגע בעצמך. בפעם אחרת נקלענו למארב קשה... זו הייתה הפעם היחידה שחשבתי, 'זה לא בשבילי'. עכשיו כשאני בבית, אני חושב שאני הרבה יותר רגוע. ראיתי את הגרוע ביותר וראיתי דברים שאני לא רוצה לראות שוב. אתה נלחם להישרדות בסופו של יום. אני חושב שלהיות בסיטואציות האלה גורם לך להבין שאתה די בר מזל עם חייך, עם מה שכבר יש לך אז למה להתרגש מהדברים הקטנים ביותר".

טוראי ראשון מרטין רנקין, 23

לפני: "לא מפחד, לא. רק חושש קצת. אני הולך להתגעע לחברים שלי, לזמן חופשי ולטננט". (דייויד טננט, שחקן טלוייזיה).

במהלך: "אנחנו במחסור של אנשים אבל מחזיקים מעמד. שמענו בקשר של הטליבן שהם רוצים להסתער עלינו בבסיס הסיור הזה. המפקד שלהם אמר שזה יהיה קל מדיי. אני חושב על איומי האוייב ותרחישים שונים בראשי כל הזמן. מה אעשה אם... לא פחדתי כאן בכלל כי המקומיים בסדר ולא יצרו איתנו מגע. עד שזה יקרה, לא אפחד. אני רוצה שיהיה מגע, אני רוצה להיבחן - לשם כך אתה מתגייסים - זה כדי ללחוץ את ידי המקומיים".

טוראי בן פראטר, 21

11 במרץ, אדינבורו: "כן אני פוחד. אני פוחד לא לחזור הביתה. אני אתגעגע לסופי השבוע שלי, לצאת למסיבות עם חברים וכאלה".

10 ביוני, נאד עלי: "היה יותר קל ממה שחשבתי שיהיה אבל אני לא יכול להתמודד עם החום. זה מטריף אותך. האימונים שלנו היו צריכים להתבצע במדינה חמה כי אתה מרגיש לא מוכן לכמה שחם פה. האזור די שקט אז יציאה לסיור מרגישה כמו לצאת להליכה אבל לעולם אין לדעת. ובגלל ששקט, זה נותן לי יותר זמן לחשוב על הבית. אני מתגעגע לשם. ואני מתגעגע למקלחות ובגדים נקיים".

6 באוקטובר, אדינבורו: "השומר וורטון מהמשמר הסקוטי. היום שהוא נורה, זה הדבר האחד שלעולם לא אשכח. היינו בסיור עושים את דרכינו הרחק מהיכן שהיו המורדים. הסתבר שהם עקבו אחרי המסלול שלנו וארבו לנו. וורטון לא הצליח לתפוס מחסה ונורה ברגל. זה היה סיוט לנסות לחלץ אותו ולהכניס את המסוק כשהיינו שקועים עד הצוואר, זה היה נורא. ועכשיו כשאנו בבית? זה משונה. שקט. אני מגלה שאני משתעמם בקלות אחרי 10 דקות. אני מרגיש כל הזמן לא רגוע שאני צריך לעשות משהו".

אלק מקברום, 24

11 במרץ, אדינבורו: אני לא דואג לגבי היציאה לשם - זו העבודה שלי אחרי הכל, אבל אני כל כך אתגעגע למשפחה וגם לשטיחים ונעלי בית - זה נשמע מוזר אבל אלה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל".

12 ביוני, בסיס הסיור פימון, נאד עלי: "זו הייתה פתיחת עיניים - במיוחד המגבלות של צבא אפגניסטן. אבל עכשיו כשאנו בפימון, לחיים יש שגרה. אבל אני מתגעגע לאישתי ולילדי. אני מתגעגע לאופי שלהם - לנחמה שלהם. אני פשוט מתגעגע אליהם ואני חושב שזה יותר גרוע בשבילם לחכות לנו שנחזור הביתה. אה, ואני אכן מתגעגע ללכת על שטיחים, גם. אני לא מפחד - הפעם האחרונה שפחדתי כמו שצריך הייתה בצפון אירלנד וזה היה מזמן".

12 באוקטובר, אדינבורו: "זה תמיד הפחד הזה, הדאגה, מה יקרה אם אני אתפוצץ? כזה קרה, מייד זו הפכה להפתעה הכי גדולה בעולם, הפחד הגדול בעולם. כל הסיבה שיצאתי לאפגניסטן הייתה להצדיק את החיילים שיצאו לפני. למה שאני אשב בנעלי הבית הנוחות שלי על השטיח, מבלי לעשות את החלק שלי? אבל זה כאילו שיש לי 2 חיים: בראשונים הכל מסוכן וכולם מנסים להרוג אותנו ובאחרים אתה מביט מחוץ לחלון באדינבורו ויש אנשים עם שיער ורוד, אזרחים כמו שצריך. זה פשוט עולם אחר. תמיד הייתי די דתי ודיברתי עם האיש הגדול יותר בזמן האחרון. אני אסיר תודה שמישהו משגיח עליי".