print header

ישראל באירוויזיון - עד כמה חשוב לנו לנצח?


ב-39 השנים האחרונות, תחרות האירוויזיון לוקחת חלק משמעותי בחיינו. שלוש פעמים זכינו, פעמיים אירחנו, שלוש פעמים נעדרנו, פעמיים נפלנו בניפוי. סך הכל שלחנו 34 שירים, ויותר משעשינו פאדיחות, עשינו כבוד. הרבה כבוד. אך האם זה כבוד אמיתי?

האירוויזיון בחסות איגוד השידור האירופי, יציין השבוע 56 שנים להיווסדו, בתחרות שתיערך באזרבייג'ן. כל כמה שנדמה כי התחרות איבדה מהפופולאריות שלה בקרב הקהל הישראלי וכמות הביקורות רק גדלה משנה לשנה, הרי שלעולם לא יעלה על דעתינו להפסיק להשתתף. למה? מסתבר שזה חשוב לנו קצת יותר משאנחנו מוכנים להודות... 

אירוויזיון

החוקר Philippe Le Guern מאוניברסטית ליל בצרפת, פירסם לפני מספר שנים ניתוח אקדמי מקיף, תחת הכותרת: "מגאווה לאומית לקיטש עולמי: תחרות הזמר של האירוויזיון" (From National Pride to Global Kitsch: the Eurovision Song Contest).

עם קרוב ל-400 מליון צופים מכ-24 מדינות (לפחות) ברחבי העולם, שצופים בתחרות בו זמנית, פיליפ מצא כי הטקס הוא מעין פולחן תרבותי. "תחרות האירוויזיון מהווה ציון דרך בזיכרון הקולקטיבי הקשור לתולדות הטלוויזיה", כך כתב "ובכך היא הופכת לזיכרון חברתי". עוד ציין כי חווית הצפייה האישית המתכתבת עם חוויות צפייה של אחרים, מחזקת את הזהות הקולקטיבית.

אך האם אנו הישראלים מרגישים אחד עם האירופאים כאשר אנו צופים בתחרות? לא בדיוק. למרות שזכינו 3 פעמים וגם הצלחנו להעפיל לא פעם למקומות מכובדים, הרי שהתחושה הכללית מאז ומעולם הייתה ששופטים אותנו, ולאו דווקא בגלל השירים.

הצטרפנו אל האירוויזיון 17 שנים אחרי שהתחיל עם מידה רבה של הכרת תודה. בעוד שרוב מדינות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה בחרו (ובוחרות עד היום), לא להשתתף בתחרות באופן סדיר, הרי שישראל מתייצבת שנה אחרי שנה במגרש הזמר האירופאי.

ב-7 שנים האחרונות, נתוני הרייטינג של התחרות נמצאים במגמת ירידה. בין אם זה בגלל שינוי שיטת הניקוד או ביקורת כלפי רשות השידור, ובין אם זה בגלל ההסתברות שתמיד יהיה משהו טוב יותר לראות בערוץ אחר, נדמה שרק המשוגעים לדבר ועוד קומץ אנשים נוסטלגים, שומרים חסד לתחרות הזמר הנפלאה.

אפשר להסיק מזה אפוא שהגענו לנקודה היסטורית בה איננו זקוקים להכרה של אירופה, אך אם כך היה הדבר, נתוני הרייטינג העלובים היו גורמים להסרת השידור מהטלוויזיה. ודבר כזה לא יקרה. למה? כנראה בגלל הזיכרון הקולקטיבי. כי אז, ב-1978 כשיזהר כהן הביא את הניצחון בפעם הראשונה עם הלהיט "אבניבי", גם אם לא יכולנו לצפות בזה בשידור חי (בגלל שרשות השידור לא קנתה מספיק זמן לווין), הרי שהתרגשנו מעומק ליבנו והרגשנו, במידה גדולה מאוד, שווים.

האירוויזיון מוכר לעולם כתחרות זמר, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שמדובר במיקרוקוסמוס של המפה הפוליטית. במחקרו, זיהה פיליפ לה גוורן מגמות פוליטיות מעניינות והשווה את התחרות לסוג של מלחמה. כך למשל, בין השנים 1972 ל-1992 הוא מצא כי דפוסי ההצבעה נטו להתחלק לשלושה גושים, ברוח המלחמה הקרה. הגוש המערבי (אנגליה, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג), הגוש המזרחי (מדינות סקנדינביה וגרמניה) וגוש הים התיכון (טורקיה, איטליה, ספרד, יוגוסלביה, יוון וקפריסין).

איך באה לידי ביטוי החלוקה במהלך התחרות? פיליפ מצא כי כל אחת מהמדינות בכל גוש, גילתה נטייה גבוהה יותר להצביע עבור מדינות מהגוש שלה, מאשר למדינות שמחוצה לו. לטענתו, ככל שהמדינות היו רחוקות יותר מבחינה גיאוגרפית, כך הסיכוי שלהן להצביע זו לזו היה נמוך יותר. לדוגמא: נורבגיה וטורקיה נתנו זו לזו, בממוצע, 0.07 נקודות (מתוך 12) במהלך תקופה של 20 שנים, בעוד שיוון וקפריסין נתנו זו לזו בממוצע 9 נקודות באותו פרק זמן. עוד טען פיליפ כי מדינות שחולקות היסטוריה, שפה או דת, גילו נטייה גבוהה יותר להצביע זו לזו.

אם כך, איך ייתכן שישראל זכתה שלוש פעמים? הרי לא השתייכנו רשמית לשום גוש פוליטי, איננו חולקים שפה או דת עם אף אחת מהמדינות המשתתפות, וכל השכנות הערביות סביב לנו, החרימו את התחרות רק בגלל שאנחנו שם.

"המפתח לניצחון" טען פיליפ, "הוא לזכות בקולות הצפים". אלה שנשארים אחרי שהקולות של הגושים מתחלקים ביניהם. אומנם הגוש המערבי, שמחזיק ברוב הנצחונות בתולדות האירוויזיון, בדרך כלל זוכה בקולות הצפים הללו, אך בשנת 1978, 1979 ו-1998 הייתה זו ישראל.

מדוע? ייתכן שזה בגלל שזכינו מן ההפקר בקולות הצפים, ייתכן שזה בזכות רוח השלום עם מצרים שהפכה אותנו לקצת יותר אהודים בסוף שנות ה-70. ייתכן שזה בגלל איכות השירים או בזכות קולות השוליים של קהילת הטרנסקסואלים. כך או כך או כך, הגיע לנו! כמו כולם, הגיע גם לנו!

 

האירוויזיון אולי מוגדר כתחרות שירים בין מדינות, אך כיצד בעצם ניתן לשפוט ביצוע לאומי כשאחד המאפיינים הבולטים בתחרות הוא מחיקת הייחודיות הלאומית?

על פי המחקר של פיליפ, "ניתוח מילים וצורות מוסיקליות מראה הומוגניות ברורה של תוכן ומנגינות". כלומר, נמצאה מגמה של האחדה בתכנים, בלחנים ובהופעה. לטענתו, רוב המדינות, בכללם גם ישראל, מעדיפות למחוק את הייחודיות הלאומית ולשיר על נושאים מופשטים. כך למשל, מתוך 24 שירים בשנת 2000, 16 מהם היו על אהבה, ו-8 עסקו ב"תצפיות שגרתיות על העולם בן זמננו", כדבריו של פיליפ.

ישראל, במקרה זה, שותפה למגמת האחדה. מלבד כמה שירים חלוציים דוגמת "שמח" של להקת פינג פונג ו"שיר הבטלנים" של דטנר וקושניר שהלכו על פאן מליצי, רוב השירים שישראל שלחה לאירוויזיון היו על אהבה כמו: "נתתי לה חיי" (1974), "את ואני" (1975), "אהבה היא שיר לשניים" (1977) ו"מילים לאהבה" (2003). כמו גם שירים על אמונה, כמו: "הללויה" (1979), "שירו" (1993), "אמן" (1995) "ולהאמין" (2004). כמוהם גם שירים על יום הולדת, על ספורט ועל תקווה.

נראה פתאום שישראל, שכל כך רצתה להצטרף לחוג הסילון ולזכות בהכרה, פשטה מעליה את הציונות העברית וכמו כולן, לבשה "תלבושת אחידה". גם השיר Time של להקת איזבו, שנשלח לייצג אותנו השנה, מדבר על נושא מופשט של זמן. הייחודיות של השיר, כך אומרים מביני עניין, היא שיש לו גרוב מדליק; שילוב של רוק, פאנק ומוזיקה ערבית שהאירופאים מאוד אוהבים. אך מלבד כמה שורות בעברית, גם Time, בדומה לשירים שנשלחו בשנים האחרונות, לא נוגע לזהות ישראלית ומבוסס בחלקו הגדול ועל פי דרישות רשות השידור על השפה האנגלית.

המחקר של פיליפ גילה ששפה היא גורם מפתח לקביעת השיר המנצח. בבדיקה מקיפה שערך הוא גילה כי שירים באנגלית ובצרפתית גרפו במרוצת השנים 2/3 מהנצחונות. יותר מזה, מעולם לא היה שיר בשפה האנגלית שלא קיבל אף לא נקודה אחת בכל התחרות. כלומר, מדינות שרוצות לשפר את סיכויי הזכייה שלהן, רצוי שיצמדו לשפות המנצחות.

כמו שזה נראה, רשות השידור הבינה זאת הרבה לפני המחקר, שכן כבר בתחילת שנות ה-90 התחלנו לשלב בשירים הייצוגיים פזמונים ומילים באנגלית. ההנחה היא שזה לא נעשה בהכרח בשביל לשפר את סיכויי הזכייה שלנו, כמו להדגיש את מימד ההאחדה.

אומרים שהאירוויזיון הוא כבר לא מה שהיה, אבל מה הוא היה בעצם? אם מסתכלים עליו כמיקרוקוסמוס של מפה פוליטית, הרי שלזימרה אין שום קשר לתחרות. ואם בשנים האחרונות, תהליך הגלובליזציה חל גם עליו ומורגשת האחדה של תכנים, של שפה ושל זיכרון קולקטיבי, אז על מה בעצם אנו מתחרים? ואיך בעצם ניתן לשפוט זה את זה?

עם השנים, הביקורת על האירוויזיון הולכת וגדלה. נדמה פתאום שיותר משאנחנו מעבירים ביקורת על התחרות, אנחנו מביעים מורת-רוח על מי שהפכנו להיות, על כך שאנחנו מוכנים לבטל את הזהות היהודית והעברית שלנו, רק בשביל הסיכוי לנצח (ואם לא לנצח, אז לפחות לעמוד על הבמה ולצעוק - ישראל על המפה!)

השבוע, כשלהקת איזבו תעלה על הבמה בתקווה להביא כבוד נוסף למדינת ישראל, כולי תקווה כי אחרי שנחזיק אצבעות, נוכל גם למחוא לעצמינו כפיים...

חיברה: טל עזר

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.