print header

האם צער ושמחה יכולים ללכת יד ביד?

אהוד מדבר על אשתו לאה שנהרגה לפני 15 שנים. "אין יום שעובר בלי שאני חושב עליה" הוא אומר. "תוהה לעצמי איך היא הייתה נראית היום, במה הייתה עובדת, מה הייתה אומרת ואיך החיים שלנו היו נראים..."

ואני שואלת אותו, "האם זה מפתיע אותך שאתה חושב עליה כל יום?"

"לא" הוא עונה. "היא הייתה האדם הכי קרוב אליי, זה ברור שאני תמיד אחשוב עליה".

בשיחה שלנו, הוא מתאר קשר חזק ומיוחד שממשיך להתקיים למרות שהיא נהרגה לפני שנים רבות. רבים יכולים להתייחס לדבריו באפתיה, לומר שהוא עדיין מתאבל, שהוא שקוע עמוק בצער, שהוא סובל מהפרעה, אבל אהוד מעיד על עצמו שלמרבה ההפתעה הוא מרגיש בסדר גמור. הוא נישא מחדש לפני כמה שנים, חיתן את ילדיו, זכה ל-3 נכדים, נהנה ממעגל חברים קרוב ועבודה מספקת. כן, הוא מתגעגע אל לאה, הוא עדיין אוהב אותה, אבל הוא לא שקוע באבל.

אחת הסיבות שבגינן הוא מסוגל ליהנות מהחיים, טמונה בעובדה כי לאה היא עדיין חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלו, מהלב שלו. לא רק שהיא אם ילדיו ואהבתו הראשונה, אלא שהיא גם הכאב העז ביותר שאי פעם הרגיש והאדם שהוא היום, עוצב בזכות הזכרונות הטובים והכואבים גם יחד.

סתיוכבני אדם, יש לנו את היכולת לשאת רגשות מורכבים; לזכור אנשים שנפטרו, לאהוב אותם בכל ליבנו ולהתגעגע עד עמקי הנשמה. זה לא מונע מאיתנו את היכולת להמשיך ולחיות חיים מלאים ולאהוב אחרים בנוסף. זה יכול להיות קשה להבנה עבור מי שלא חווה אובדן.

לפנ שאיבד את לאה, אהוד האמין שאנשים "מתגברים" על המוות מאוד מהר. "בטח בשנה הראשונה מאוד קשה, אבל אז זה עובר".

רק כאשר איבד את אשתו, הבין שצער זו תחושה משתהה...

"נסי לחשוב על כאב שקורע את הלב שלך לגזרים" הוא אומר לי. "זה כואב, זה באמת כואב ואז עם הזמן זה הופך לגלד והגלד מתחיל להחלים. הוא לא יכול באמת להירפא כי המציאות מזמנת לו הרבה מצבים בהם הוא נפתח מחדש, וכשהוא נפתח מחדש זה כואב כמו בפעם הראשונה..."

יש אנשים שפוחדים לפתוח את הפצע, יש אנשים שלא נותנים לפצע להגליד, ויש כאלה, כמו אהוד, שלוקחים איתם את הפצע לחיים החדשים.

"מה יכול לפתוח את הפצע?" שאלתי. התשובה שלו שיקפה הרבה ממה שאנשים אבלים מעידים: חתונות, נכדים, זכרונות מיוחדים או צחוק מוכר. כל אותן שמחות נפלאות של החיים הן פצע מדמם. הו, הדיסוננס...

חלק מהאובדן המתמשך שלנו מגיע מאובדן הדרך. אנחנו יכולים אולי לשמוח באותם אירועים חגיגיים כמו חתונה, לידה או סיום לימודים, אבל הנוכחות החזקה היא דווקא ההיעדרות. היא דווקא החסר.

אובדן דרך יכול להיות קשה במיוחד להורים. כאשר ילד נהרג בצבא, ההורים לא רק מאבדים את החייל שלהם, אלא גם את הסטודנט, הבעל והאבא שהוא היה צריך להיות.

"מה עושים?" אני שואלת ואהוד מסביר כי אסור ללחוץ על אנשים אבלים. אסור לצפות מהם להתגבר ולשכוח. "אם אנחנו רוצים לחלוק סיפורים, צריך להקשיב לנו. אם אנחנו בוכים, צריך להבין אותנו. דמעות מציינות אהבה וכאב, אך הן אינן מונעות שמחה. אם אתם חיים עם אובדן, תנו לעצמכם רשות להתאבל, זה בסדר."

אי אפשר להתגבר על מותו של אדם יקר, אך ניתן ללמוד לשאת את צער האובדן ולשלב אותו בחיינו, בידיעה כי יהיו פעמים בהן הפצע יפתח, ידמם ויכאב - אך הכאב הזה, הוא בסדר. בראש ובלב, אנחנו נושאים את אלו שנהרגו. אנחנו מתאבלים כי אנחנו אוהבים. אנחנו זוכרים כי אנחנו אוהבים, גם אם אנחנו מסכימים להמשיך הלאה בחיים, אנחנו זוכרים ואוהבים. זה לא בא אחד על חשבון השני. לעולם.

נכון, כולנו רוצים שאהבה, תקווה ושמחה יהיו חזקים יותר מצער. ובכל זאת, יש מקום לשאת צער ושמחה גם יחד.
 

 

עריכה: טל עזר

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.