print header

האם אתם שמחים באמת?

מדוע קשה לנו לדעת האם אנחנו מאושרים, או לא?

זה קשה מכיוון שהתשובה, בחלקה, תלויה באדם אליו אנחנו משווים את עצמינו. רוב האנשים משווים את עצמם אל הסובבים אותם: האם אני מאושר יותר מהחברים שלי? מהמשפחה שלי? מהאנשים שאיתי בעבודה? זה בכלל לא משנה אם אנחנו מכירים אותם או לא, אנחנו יכולים להשוות את עצמינו לאנשים שמעולם לא פגשנו, והעיקר שנלמד מזה משהו על עצמינו. אך האם זה מדד נכון? הנה לכם נקודה למחשבה!

אושר

לרובינו יש משיכה להיבטים העצובים שבחיים של אחרים. הרבה יותר קל לנו לגלות סימפתיה, להזדהות ולהתעניין בפרידה, באבל, בפיטורים, בטרגדיה, במחלה או אפילו במצב הרוח המדוכדך של האנשים שסביב לנו, במקום להרגיש קרובים אל האושר שלהם.

התקשורת משרתת את המגמה הזו באופן מתמיד, עם כל סיקור של אסון גלובלי או דיווח של טרגדיה אישית ומעוררת רחמים. ההזדהות שאנו מגלים אל סיפורים עצובים היא חלק מאיתנו, חלק מההיסטוריה האנושית שלנו. זה לא בהכרח שאנחנו נהנים לראות סבל של אחרים אלא שאנחנו פשוט נמשכים אליו.

למה? מיד תבינו.

פסיכולוגים רבים מסכימים כי רוב האנשים נמנעים מלספר לאחרים שהם עצובים או מדוכאים, אבל לעומת זאת, יצעקו מהגג כשיהיו מאושרים. תמונת מצב זו מייצרת מציאות בה אנשים נוטים להפגין את הרגשות החיוביים שלהם כלפי חוץ, ולהסתיר את הרגשות השליליים שלהם לעצמם, לא משנה מה הם מרגישים בפנים.

זה נשמע אירוני, אבל זו האמת - באותה הנשימה בה אנחנו "מתעניינים" בסבלם של אחרים, אנחנו להוטים להסתיר את שלנו. מחקרים שונים תומכים בהנחה זו. כך למשל, במחקר שביקש מהמשתתפים לדווח על רגשותיהם בכל שעה, נמצא כי הם נוטים לחוות ולהציג רגשות חיוביים יותר בציבור, ורגשות שליליים יותר באופן פרטי.

מה זה משנה?

כל זה חשוב כיוון שהמוח האנושי הוא כלי יחסי. אנו שופטים את האושר שלנו תוך התייחסות לאושר של החברים, העמיתים ובני המשפחה שלנו. הבעיה היא שאם כולם מסתירים את האומללות שלהם, יהיה לנו קשה לדעת מה הם באמת מרגישים, ואם אנחנו לא יודעים מה הם באמת מרגישים, איך אנחנו יכולים להשוות את עצמינו אליהם?

חשבו לרגע על הזאושרוגות שסביבכם. על פניו נראה שהם אוהבים ושמחים, אבל האם אתם באמת יודעים מה קורה בחדרי חדרים? והחבר'ה במשרד? נראה שיש להם כל כך הרבה מוטיבציה ושמחת חיים, אבל האם זה באמת כך? אז נכון, אפשר להגיד שזה לא באמת משנה. שאם "מצב הרוח הטוב" של אחד מצליח לעודד את השני, מה זה משנה אם זה אמיתי או לא?

הבעיה מתחילה כאשר "מצב הרוח הטוב" לא מעודד, אלא דווקא מדכא...

החוקר אלכסנדר ג'ורדן ועמיתיו, ניסו לברר כיצד אנו מושפעים מהאושר של אחרים. ראשית, הם ביקשו מקבוצת משתתפים לומר באיזו תדירות הם חווים רגשות שליליים שונים. לאחר מכן, כל אחד מהמשתתפים התבקש לנחש את הממוצע של הקבוצה.

גם כאשר ניתן לכל משתתף שטר של 50$ כדי לנסות ולהיות מדויק ככל האפשר, המשתתפים העריכו את האומללות של אחרים רק ב-20% מהמקרים. עם זאת, ההערכות לגבי רגשות חיוביים היו מדוייקות להפליא.

ואם זה מה שקורה עם קבוצה של אנשים זרים. מה קורה עם החברים שלנו?

בניסוי השני, ג'ורדן ועמיתיו ביקשו מהמשתתפים לתעד רגשות חיוביים ושליליים, על פני מספר חודשים. אלה, הושוו בסופו של דבר עם דיווחים שסיפקו שלושה אנשים שהכירו אותם היטב. שוב הופיע חוסר האיזון. החברים לא העריכו נכונה את הרגשות השליליים של המשתתף והעריכו יתרה את הרגשות החיוביים שלו. במילים אחרות, הם חשבו שהחברים שלהם נהנים מהחיים הרבה יותר ממה שהם באמת.

אם האופן בו אנחנו תופסים את החיים הרגשיים של אחרים אינו מדוייק, מה זה אומר על האופן בו אנחנו שופטים את האושר שלנו?

הניסוי השלישי שערכו ג'ורדן ועמיתיו מציע כמה תשובות; הם גילו כי האנשים שנטו להערכת יתר של האושר של אחרים, חשו בעצמם בודדים, לא מרוצים והיו מודאגים מבעיות אישיות. לטענתם, הנטייה של אנשים מדוכאים ועצובים להשוות את עצמם לאנשים שנראים ומרגישים טוב, לא רק שהיא מובילה למעגל של רחמים עצמיים, אלא שביסודה היא נטולת אחיזה. הרי כבר הסכמנו שכולנו מסתירים את האומללות!

מה שמוזר הוא שאנחנו צריכים להיות מסוגלים לנחש שאחרים מסתירים את הרגשות השליליים שלהם, אחרי הכול, אנחנו עושים זאת בעצמנו. ובכל זאת, המחקר הנוכחי מראה לנו שלא. מבחינתינו, כל העולם שמח ורק אנחנו עצובים.

אושרעכשיו ברור לנו מדוע אנחנו נמשכים אל הסבל של אחרים. הדרך היחידה שבה אנחנו מקבלים הצצה יומיומית לאומללות של אחרים היא דרך התקשורת. ייתכן מאוד ואנו מוצאים בזה נחמה, דווקא בגלל שנראה לנו שבעולם שסביבנו זה לא קיים. לראות אנשים אחרים חווים רגשות שליליים, מזכיר לנו שאנחנו לא לבד. בקולנוע, בספרות, באמנות ואפילו בריאליטי, לא רק שמותר לגלות רגשות שליליים, אלא גם מעודדים אותם להתקיים, וזאת בניגוד לחיים האמיתיים שם, צריך להחביא אותם. 

אם כן, אנשים אחרים לא בהכרח נהנים יותר מאיתנו או מאושרים יותר מאיתנו הם פשוט מסתירים את הרגשות הקשים בצורה טובה. בהיבט מסויים, נדמה שכולנו יודעים את זה אבל משום מה, כאשר אנחנו רוצים לשפוט את האושר שלנו, אנחנו נוטים לשכוח זאת.

ההוגה הצרפתי מונטסקייה וולטייר, אמר זאת לפני יותר מ-350 שנים: "אם רק היינו רוצים להיות מאושרים, זה היה קל; אבל אנחנו רוצים להיות מאושרים יותר מאחרים, מה שכמעט מיד קשה, כיוון שאנחנו חושבים שהם מאושרים יותר ממה שהם באמת".

אולי, אם נטיב להבין זאת, נצליח להיות קצת יותר מאושרים...

 

 

מקור תמונות: digitalart

עריכה:  טל עזר

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.