print header

מדוע אנשים לוקחים סיכונים?

הסתכנות זו התנהגות מלאה התרגשות, על הגבול בין אומץ לפזיזות, שקשה מאוד להסביר באופן הגיוני. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בהיבטים רבים ומשתנה מאדם אדם.

מדוע אנשים נוטלים סיכונים? האם יש הבדל בין גברים לנשים? ומה גורם לאדם אחד לחיות על הקצה בעוד שאדם אחר לא מעיז? 

סיכון

 

 

מחקר שנערך לפני מספר שנים באוניברסטית ונדרבילט בנשוויל ובקולג' לרפואה בניו יורק, הציע הסבר הגיוני מדוע אנשים נוטים לחיות את חייהם על הקצה. נמצא קשר ישיר  לנוירוטרנזמיטור דופמין, הכימיקל שאחראי על התחושה הטובה במוח, זה שגורם לתחושת עונג והגברת מוטיבציה, ומוריד את רמות העצב.

הדופמין הוא זה שגורם לנו להרגיש שבעי רצון אחרי ארוחה טובה, להיות שמחים כשהקבוצה המועדפת שלנו מנצחת או ממש מאושרים כשאנחנו משתמשים בתרופות כמו אמפטמינים או סמים כמו קוקאין, שיכולים לסחוט יותר דופמין מתאי העצב במוח ולהכפיל את תחושת העונג. הדופמין הוא גם זה שאחראי לתחושה הנפלאה והמרגשת של פעולה נועזת ומסוכנת.

באותו מחקר נוכחי נמצא כי במוחם של "המסתכנים" יש פחות קולטנים המעכבים דופמין. כלומר, אדם שלוקח סיכונים כבר רווי בחומר כימי הגורם לתחושה אקססטית של ריגוש, מה שגורם לו לצאת ולחפש את הריגוש הבא: לנהוג מהר מדי, לשתות יותר מדיי אלכוהול, להנות מספורט אקסטרים. הכימיקל במוח, כך טוענים החוקרים, גורם ל"מסתכנים" להרגיש טוב עם מה שהם עושים ולרצות לחזור על ההתנהגויות המסוכנות או לאמץ התנהגויות חדשות שישתוו לאותה מידה של סכנה.

סיכון

 

מדוע אנשים נוטלים סיכונים? כמו ברוב ההיבטים של ההתנהגות שלנו, התשובה נעוצה עמוק בעבר האבולציוני שלנו.

כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל ככלל, גברים נוטים לקחת יותר סיכונים מנשים. במיוחד בכל מה שקשור לסיכונים בתחום הפנאי (כמו ספורט למשל), או סיכונים פיננסיים.  אנדריאס וילק, פסיכולוג אבולוציוני מאוניברסיטת קלרקסון ומומחה ללקיחת סיכונים וקבלת החלטות, מסביר כי לקיחת סיכונים שונה בין המינים. גברים מונעים מיצר תחרותיות הרבה יותר מנשים, וזהו יצר שטבוע עמוק בשורשים שלנו. בתרבויות עתיקות, הוא מסביר, הגבר התבקש להרשים את האישה באמצעות מעשי תעוזה וכוח פומביים, וזאת על מנת להוכיח שהוא כשיר מבחינה מינית להיות בן זוגה. כיוון שנשים לא נדרשו להרשים את הגבר וכל שהוטל עליהן היה לבחור, הן לא נדרשו ליטול סיכונים אלא להפעיל מערכת קבלת החלטות מתונה ואחראית.

הדבר נכון גם להיום, כשמדובר בצורך להרשים אישה, נדמה שאין הרבה הבדל בין התנהגות של גבר מהתרבות השבטית, לבין התנהגות של גבר מודרני ממוצע או אפילו נער מתבגר; ככל שהצורך להרשים גדול יותר, כך נטילת הסיכון גבוהה יותר, ואם מדובר במצב תחרותי בין חברים, הרי שהסיכון גדל באופן משמעותי.

כמובן שגם נשים מונעות מהצורך להרשים, אך הרבה פחות מגברים. למרות שנמצא כי הן נוטות לקחת סיכונים חברתיים גבוהים יותר, כמו למשל: הסבה מקצועית בגיל מבוגר או הבעת עמדה לא פופולארית בפגישה עסקית, הרי שהדבר לא בהכרח נובע מתחרות אלא מצורך בהעצמה אישית.

"למרות שאנשים נוטים לקחת פחות סיכונים ככל שהם מתבגרים, כיוון שהם נכנסים למערכות יחסים יציבות" אומר וילק, "רמת הטסטוסטרון של גברים לא משתנה בהרבה". לטענתו, "סטטוס של מערכת יחסים הוא גורם מנבא חזק", כך שמידת ההסתכנות של גברים תלויה במידה רבה בעובדה האם הם נמצאים במערכת יחסים או לא.  

סיכון

שאלה מעניינת לא פחות היא מדוע גברים ונשים כאחד, לוקחים סיכון כזה אך נמנעים מסיכון אחר? למה יש אנשים שחושבים פעמיים לפני שהם מהמרים ויש כאלה שלא חושבים על זה בכלל? למרות שהתנהגות של "המסתכנים" היא מורכבת, פסיכולוגים מנסים להסביר זאת על פי תיאוריה פשוטה.

לדברי וילק, לקיחת סיכונים יכולה להוביל להצלחה יוצאת דופן או לכישלון יוצא דופן ולכן היא היבט חשוב בפסיכולוגיה האנושית. לטענתו, לא ניתן להגדיר אדם כחובב סיכונים או שונא סיכונים באופן מובהק, שכן מדובר בשילוב מורכב. אדם אחד יכול ליטול סיכונים בתחום הפיננסי אבל לא להעיז לעשות זאת בתחום הזוגי. לעומתו, אדם אחר מוכן לעשות צניחה חופשית אבל לעולם לא ישקיע בבורסה.

אלקה ובר, פסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה, היה הראשון להסביר את הסוביקטיביות הזו עם מודל שנקרא "domain specific risk propensity". לטענתו, לכל אדם יש נטייה לסיכון ייחודי בכל אחת מ-5 קטגוריות: כלכלי / בריאותי או בטחוני / פנאי / מוסרי / חברתי. בכל זמן נתון בחייו של אדם (תלוי בסטטוס בו הוא נמצא כמובן), יש לו או לה הנטייה לקחת סיכון בכל אחת מהקטגוריות הללו. אומנם הנטייה להסתכן בתחום אחד לא מעידה על נטייה להסתכן בתחום אחר, אבל עדיין ניתן לזהות דפוס התנהגות צפוי. מתברר כי בתוך תחום מסויים, נטייה של אדם לקחת סיכונים תלויה במידת הציפייה שלו להפיק תועלת מהתוצאה. למשל: בקטגוריה סיכון בטיחותי - אנשים מאמינים כי התועלת שיפיקו מקפיצת בנג'י שווה להם את מחיר הסכנה, בעוד שאחרים שמפעילים בדיוק את אותה מערכת שיקולים, מוצאים שהסכנה לא משתלמת להם. דוגמא נוספת: אנשים מאמינים כי התועלת שיפיקו מחשיפת רגשותיהם כלפי הצד האחר שווה להם את סכנת הדחייה, בעוד שאצל אחרים המצב הוא אחר. מערכת השיקולים, תלויה במידה רבה בעולמו הפנימי ומערכת הערכים של כל אינדיבידואל, לא משנה מה המין שלו.

כשאנשים אופטימיים לגבי התוצאות של ההתנהגות שלהם, לא רק שהם מוכנים לסכנה אלא הם תופסים אותה כלא מסוכנת. הם מאמינים שלא יקרה להם שום דבר רע.


 

מקור תמונות: David Castillo Dominici / digitalart / Teerapun

ליקטה וערכה: טל עזר

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:
בלחיצתך על "הרשם", הינך מסכים ל תנאי שימוש ו הצהרת הפרטיות שלנו ומאשר קבלת מיילים מהאתר.