איך מתמודדים עם כל הכאב הזה?

"זו הפעם השלישית שבחור עוזב אותי בשביל מישהי יותר יפה ויותר צעירה"

אשתי שוב צועקת עליי שאני לא בסדר, מה היא רוצה מהחיים שלי?!"

"הבן שלי החליט לעזוב עם משפחתו לאמריקה, וזה עוד אחרי שעזבתי הכל ועברתי לגור לידו"

איך מתמודדים עם כל הכאב הזה?

לכל אדם על הפלנטה הזאת יש מה שאנחנו קוראים לו "גוף הכאב". גוף הכאב הוא מצבור של כאב רגשי ישן ששוכן בתוכנו. כל פעם שנפגעתי, כל פעם שהתאכזבתי, כל פעם שהתייחסו אליי בתוקפנות או בהתעלמות וחשתי כאב גדול מכדי שאוכל להכיל, גדל גוף הכאב שלי. גוף הכאב נוצר כשהיינו קטנים ולא היתה לנו יכולת להתמודד עם הכאב שהציף אותנו ולכן שמנו אותו בצד על מנת לשרוד, ובתת מודע העברנו מסר לגוף שנתמודד עם הכאב הזה בעתיד, כשנהיה יותר גדולים ומסוגלים.

העתיד הגיע, ואנחנו יותר גדולים ויותר מסוגלים אך במקום להתמודד עם הכאב שנצטבר אנחנו משאירים אותו בצד ואפילו מוסיפים לו כאב מן ההווה. ככה זה כשכבר התרגלנו לשים כאב בצד. בהתחלה שמנו אותו בצד כדי לשרוד ועכשיו אנחנו ממשיכים לעשות זאת מתוך הרגל למרות שאנחנו כבר מספיק חזקים להתמודד איתו.

הפרדוקס של הכאב

אתם יודעים מהי הדרך הטובה ביותר להיפטר מכאב רגשי? זה לא אקמול, זו לא גלידה בן-אנד-ג'ריס בטעם צ'אנקי מאנקי וזו גם לא טפיחה על השכם. הדרך הכי טובה להיפטר מכאב היא - פשוט לכאוב. אבל זה הדבר שאנחנו הכי מפחדים ממנו וזה לא אשמתנו. ההימנעות מכאב היא ההטבעה ההישרדותית הראשונית ביותר. אך בעולמנו כבוגרים היא לרוב לא משרתת אותנו ואפילו הרסנית.

אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לא לכאוב. אנחנו מוכנים לאכול בצורה שפוגעת בבריאותנו, אנחנו מוכנים לריב עם הקרובים לנו ביותר ולהפוך אותם ל"אשמים", אנחנו מוכנים לגנוז כל חלום ישן שהיה לנו ורק שלא נסתכן בכך שהחלום יתגשם בצורה אחרת ממה שדמיינו, ועוד ועוד ועוד.

דוגמא מהחיים שלי

באחת הפעמים הראשונות שהעברתי לבד שיעור בקורס להכשרת מאמנים על פי קוד התדר האנושי פחדתי מאוד. עד אותו היום הייתי רגיל להעביר שיעורים יחד עם מנחה נוספת שלימדה אותי במשך שנים את רזי המקצוע. אולי שמעתם עליה - שוש מניקס. כשאף אחד לא מסתכל, לפעמים, אני קורא לה גם אמא.

באותו היום, שוש לא הרגישה טוב וידעתי שהתלמידים בקורס הזה קשורים אליה מאוד ואוהבים אותה בנפש. עמדו בפניי שתי אפשרויות וההחלטה היתה קשה: להודיע על ביטול השיעור או להעביר לבד את השיעור.

רק היצירתיים שבינכם יוכלו לדמיין את תסריטי הזוועה שעברו לי בראש על התגובות המאוכזבות של התלמידים כשיגלו שאני מעביר את השיעור לבדי. מה לדעתכם פחדתי שארגיש אם זה יקרה? נכון, כאב. הפחד מהכאב שארגיש כמעט וגרם לי לבטל את השיעור בשלל תואנות "הגיוניות": זה לא מתאים שאני אעביר לבד, הכי טוב שנבטל את השיעור ונעביר אותו ביחד בהמשך וכו' וכו'.

בגבורה רבה, אזרתי אומץ, התגברתי על הפחד והלכתי לשיעור. ומה אתם חושבים קרה? כמה אני רוצה להגיד לכם שקרה מה שתמיד קורה כשמתגברים על הפחדים והכל היה נהדר ובכלל לא היה לי ממה לפחד. אבל אני לא יכול להגיד את זה. מיד כשהגעתי לשיעור ניגשה אלי אחת התלמידות במבט סקרני ומודאג ושאלה "איפה שוש?"

"בבית" עניתי לה "היום אני מעביר לבד את השיעור".

"באמת? אם הייתי יודעת שהיא לא תבוא היום לא הייתי באה" אמרה בשיא הספונטניות, קלטה מה היא אומרת ואז חזרה בה תוך כדי צחוק מתגלגל.

"אני דווקא מאמין לך" אמרתי וצחקתי יחד איתה.

באמת האמנתי לה. ידעתי שהיא מתכוונת לזה וזה עורר בי את חברנו היקר - גוף הכאב. כל התחושות הישנות שהצטברו בי בכל פעם שהרגשתי שלא רוצים אותי, עלו וצפו: מהפעם ההיא בחופש הגדול כשגיליתי שכל חבריי נסעו לטבריה בלי לגלות לי ועד הפעם ההיא שפוטרתי מעבודתי כסדרן בבית האופרה בתואנה שאני "פשוט לא מתאים". כל זאת ועוד עלה בי, לא בצורה של זכרונות כי אם בצורה של כאב שמתעורר. אותן תחושות שעלו בי בכל פעם שהרגשתי לא שווה או לא אהוב מספיק, הרימו ראש באותו הרגע.

האם רציתי לחוש אותן? לא.
האם הייתה לי ברירה?  כן. ולא.

מה עושים עם הכאב?

כשכאב עולה עומדות בפנינו שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא לחוש את הכאב ולא להאמין למחשבות שמתלוות אליו. לאפשרות הזאת אנחנו קוראים "להיות במצב". כיוון שהכרתי את האפשרות הזאת היטב וכבר הייתי מתורגל בה, זה בדיוק מה שתרגלתי באותו שיעור היסטורי וכך זה נראַה: כשנאמר לי מה שנאמר לי זיהיתי שעלה בי כאב. אותו כאב שממנו פחדתי. נתתי לו להיות. במקביל לזיהוי הכאב התחלתי לזהות מחשבות שרצות לי בראש. מחשבות מהסוג שמתלוות לכאב: "היא לא בסדר" / "היא חסרת טקט בצורה מדהימה" / "בא לי להכאיב לה בחזרה" / "אני תמיד כל כך רגיש איתה וככה היא מחזירה לי טובה?"  ועוד כל מיני מחשבות מהסוג הזה. לא האמנתי למחשבות האלה ועם זאת גם לא נלחמתי בהן. כשמאמינים למחשבות שמתלוות לכאב, הן רק מנציחות אותו וכשנלחמים בהן, הן דווקא לא עוזבות אותנו. יחד עם זאת המשכתי לכאוב בלי להילחם בכאב.

אחרי כמה דקות של "להיות במצב" ולא להאמין למחשבות, קרה נס. הכאב הלך ופחת והמחשבות החלו מתחלפות לסוג מחשבות שאנחנו קוראים לו "מחשבות צלולות" והנה מה שהן אמרו לי: "היא נורא אוהבת את שוש וזו הסיבה שהיא חווה אכזבה" / "שוש באמת משהו מיוחד וזה טבעי שברגע שמתרגלים אליה רוצים ממנה עוד" / "זה בכלל לא קשור לאהבה שלה אותי" / "אני יכול להבין אותה!"

התוצאות היו המשך קרבה לתלמידה מתוך מקום של הבנה והקטנה של גוף הכאב.

האפשרות השנייה שעמדה בפניי היא האפשרות לה אנחנו הכי רגילים. במקום להרגיש את הכאב ולא להאמין למחשבות שמתלוות אליו אנחנו לא נותנים מקום לכאב ומאמינים למחשבות שמתלוות אליו. הנה מה שהיה קורה אם הייתי בוחר באפשרות הזאת: הייתי אומר לעצמי "מזל שאני לא נעלב אבל התלמידה הזאת כל כך חסרת טקט" / "זה בכלל לא קשור אליי זה שהיא אגואיסטית וחסרת רגישות מזל שאני מבין את זה" / "עכשיו אני אגיד לה משהו שיגרום לה להרגיש מה שאני מרגיש" / "מזל שעבדתי על זה כבר עם המאמן שלי ודברים כאלה כבר לא פוגעים בי יותר".

באפשרות הזאת, התגובות שלי היו כנראה תפיסת מרחק מאותה תלמידה וכעס הולך וגדל שהיה תופס ביטוי בהמשך השיעורים. במקרה כזה גוף הכאב שלי היה הולך וגדל מכיוון שאליו היה מתווסף עוד כאב שלא הסכמתי להרגיש.

בקיצור

כשאנחנו נמנעים מלחוות כאב שעולה ואנחנו מאמינים למחשבות שמתלוות לו אנחנו מגדילים את גוף הכאב. וכשאנחנו מסכימים להרגיש כאב כשהוא עולה ולא מאמינים למחשבות שמתלוות לו גוף הכאב קטן ומפסיק לשלוט בנו.

הנה הפעולות הנפוצות בהן אנחנו משתמשים כדי לא לחוש את הכאב שעולה כשגוף הכאב מתעורר:

•    אכילה שלא מתוך רעב - במקום לעכל את הרגש אנחנו מעכלים את הגלידה.

•    כעס והאשמה של מישהו אחר - כעס תמיד יושב על כאב והוא מאפשר לנו להרגיש פחות חלשים.

•    כעס והאשמה של עצמנו - הצד השני של אותו מטבע.

•    רציונליזציה - במקום פשוט לכאוב, אנחנו "מנתחים" את הכאב ומסבירים אותו שוב ושוב ושוב. ככה אנחנו נשארים בראש ולא צריכים להיות ברגש.

•    יצירת קונפליקט - כשאני עסוק במלחמה דעתי מוסחת מן הכאב (מזרח תיכון חדש?)

•    גרימת כאב לאחר - כשאני גורם כאב לאחר, נוצרת בי תחושה אשלייתית של פורקן. היא אשלייתית כי הכאב האמיתי לא באמת מתפרק בדרך זו אלא מתווסף אל גוף הכאב.

•    עבודה עד כלות הנשמה - כשאני עובד הכל מסודר והכל בשליטה - אין מקום ואין זמן להרגיש את הכאב.

•    יחסי מין מזדמנים - יחסי מין מזדמנים מאפשרים לנו "לעקוף" כאב מודחק הקשור ליחסים. ככל שגוף הכאב יותר גדול ויותר מודחק כך הוא יתפוס יותר מקום באקט המיני ויופיע בצורות של שליטה, גרימת כאב ואפילו ניצול.

הדרך לפרק את גוף הכאב:

1. לזהות את הכאב - שיכול להגיע גם בצורה של עלבון, עצב, קנאה או כעס.
2. להיות בו (להיות במצב).
3. לזהות את המחשבות שמתלוות לכאב בזמן שאנחנו בו - מחשבות שליליות על השני או על עצמי, מחשבות על מה אני צריך לעשות עכשיו וכולי.
4. לא להאמין להן - לא להאמין שהמחשבות האלה הן המציאות ולא לפעול על פי מה שהן אומרות לנו לעשות.
5. לא להיאבק בהן - לתת להן לעבור בראשינו ולהזכיר לעצמינו שהן לא האמת ושהן לא משרתות אותנו להרגיש את הכאב או להימנע ממנו?

 
להרגיש את הכאב או להימנע ממנו?
 

איך מזהים את הכאב?

שיטת קוד התדר האנושי מחלקת את האנושות לאחת עשרה מהויות (11 תדרים). כל אדם מגיב לכאב בהתאם לתדר שלו. אני לדוגמא תדר שנקרא "עוצמת הפנימיות" וכשגוף הכאב של עוצמת הפנימיות עולה, אנשים כאלה בדרך כלל יתכנסו בתוך עצמם ויצמצמו את הקשרים שלהם עם אחרים. הרבה פעמים אני מזהה את ההתנהגות של התדר שלי, הרבה לפני שאני חש בכאב וכך אני יודע שאני כואב. הידע על התדר שלי נותן לי כלי אישי שמתריע כשעולה גוף הכאב.

זהו.

בהתחלה, התרגול הזה הוא לא פשוט בכלל ודורש הרבה נחישות וחמלה לעצמנו. אנחנו בהחלט לא רגילים להיות בכאב כשהוא עולה. אחרי הכל - זה כואב. לכן אני ממליץ לרשום את חמשת השלבים שרשומים למעלה על פתק, לקחת אותו איתנו לכל מקום ולהשתמש בו כשעולה כאב. עם הזמן נגלה בעצמנו את הפרדוקס של הקיום האנושי: הדרך להיפטר מכאב היא פשוט לכאוב. הדרך להגדיל אותו ולהנציח אותו היא להימנע ממנו.

היום למדנו על גוף הכאב ובמהלך השבוע נפרסם כתבה חדשה בנושא 3 כפתורי ההפעלה שמפעילים את כולם. כולל אותך. שני הכלים הללו הם חלק מכלי יותר רחב שאני הולך ללמד אותך באירוע למידה חי בשבוע הראשון של שנת 2012 (04.01.12).

בימים אלה, נפתחה ההרשמה לאירוע למידה חי של שנת 2012 בחינם.

האירוע יתקיים בנוחות ביתך והוא ישודר בווידאו חי מהסלון של שוש מניקס, מפתחת שיטת "קוד התדר האנושי" (ואמא שלי). באירוע הזה, שוש ואני נעניק לך כלי אימוני חדש ואפקטיבי שיאפשר לך להבין סוף סוף את האנשים בחייך. את הילדים שלך, את הבוס שלך, את בן או בת הזוג שלך וכמובן גם את עצמך.

כדי לקבל גישה לאירוע וגם תזכורת עליו יש
להכניס את כתובת המייל שלך מתחת לשורה זו:


*על מנת לקבל תזכורת סמס לאירוע ללא עלות יש להכניס את מספר הנייד בטופס.

לפרטים נוספים על האירוע - לחצו כאן!

באהבה גדולה, אורן.

נ.ב.
עוד כשהייתי קטן, ראיתי את עצמי כשליח בעולם הזה להפצה של טוב. היום אני מבין שאני לא לבד כי אם חלק מרשת של שליחים שייעודם להפיץ את הטוב הזה בדיוק כמוני. אם את או אתה מרגישים שגם אתם חלק מאותה רשת, אני מזמין אתכם לשלוח מאמר זה לאנשים בחייכם שאתם אוהבים ויכולים להיעזר בו.