פעם שאלתם מישהו מה המוצא שלו וקיבלתם את התשובה, "חצי נורבגי חצי סורינמי"?? ידוע שהיהודים פזורים בכל העולם, אבל בטח לא חשבתם על חלק מהמדינות הבאות.

על הקהילות היהודיות הקטנות והנידחות ביותר

יש כמה תיאוריות שמקשרות את בני האיבו, המאכלסים את ניגריה, לשבטי ישראל האבודים. כמה משבטי האיבו קושרים עצמם לשבט גד ומגיעים באילן היוחסי עד לבנו ארי בן גד. שבטים נוספים טוענים כי הם צאצאיו של שבט זבולון. ליתר דיוק צאצאיו של אוזובולו בן זבולון שהתיישבו באזור של ניגריה היום. חלק נוסף מבני העם הניגרי הולכים אחורה עד לשבט מנשה.

תיאוריות נוספות מדברות על בני שבט לוי שנמלטו לאזור תוניס ואז ניגריה בתקופות חורבן בית ראשון ושני. התיאוריות מסבירות כיצד לשבטים מסויימים יש תרבות אורלית שמקשרת אותם לבני ישראל העתיקים.
המטייל היהודי בן המאה ה-9 אלדד בן מחלי, מחזק חלק מהשערות אלה ומסביר כי חלק מהשבטים נמלטו בתקופת ירבעם בכדי להימנע ממלחמת יהודה וישראל.
ברשות הקהילות האפריקאיות נמצא תנ"ך אך לא ידע על התלמוד והמשנה, כך חלק מהחוקים שלהם נכתבו ברוח יהושוע בן-נון.

חלק מהתיאוריות לגבי דרך הגעתם של שבטי ישראל האבודים, מדברות על מעבר מחצי האי ערב דרך אתיופיה וסודן. תאריך ההגעה מדבר על בערך 202 לפני הספירה, תקופה שמזוהה עם תחילת העבודה עם ברזל במערב אפריקה.
ההגירה היהודית ביבשת הושפעה מרדיפות מוסלמיות מחד וממסחר מאידך. יש הטוענים כי העיר התנכי"ת תרשיש, הינה בחוף השנהב של היום.
האיסלם שכבש בימי הביניים את האזור, השמיד את רוב הזכר ליהדות, אך למרבה האירוניה, דווקא במאלי, טימבקטו, נמצא תיעוד נדיר לקיומן של משפחות יהודיות בספריית האיסלאם.

כיום  הקהילות מקיימות מגוון מפתיע של מנהגים יהודיים, ביניהם ברית מילה בגיל 8 ימים, הפרדת נשים במחזור, איסור מאכל חיות טמאות, איסור הכלאת זנים ואף יום כיפור וסוכות נחגגים.
קיימת עלייה בלימודי התורה בקרב בני האיבו וחוקרים עובדים איתם כדי לאתר את מקורותיהם ביתר דיוק.

כלכלת המסחר של סין העתיקה הביאה יהודים לאזור עוד במאה  ה-8. יהודים שנדדו על דרך המשי התיישבו בעיר פיאן ליאנג שנקראת היום קיאפנג.
הקהילה התפתחה ובנתה בתי כנסת עד שבמאה ה- 17 הגיעה לכ- 5000 נפשות. אך עוני ומלחמות הביא לירידה ניכרת בשגשוג. שטפונות והצפות פגעו בקהילה שוב ושוב והאסונות הביאו להתדרדרות, שמשמעותה אובדן העברית והמנהגים היהודיים. באמצע המאה ה-19 מת הרב האחרון וב- 1860 הקהילה אבדה.
כיום ישנם סימני התאוששות של הקהילה. מדובר על כ -500 תושבים עם מקורות יהודיים כש- 50 מהם אף מקיימים מנהגים יהודיים. הסיבה למספרים הזעומים נעוצה במשטר הסיני הקפדני. לכן הם שומרים על יהדותם בצניעות ומקיימים מעט מנהגים כמו הימנעות מאכילת חזיר וערבוב בשר וחלב.
כיום הם מנסים לחזור ליהדות. חזרה זו מקבלת רוח גבית מהתיירות המתעוררת בסין. האזור הפך יעד נחשק למטיילים וההיסטוריה היהודית מסייעת למשוך אותם.

הקהילה השבדית נוסדה באופן רשמי רק בשנות ה-70 של המאה ה-18. זאת למרות שיהודים חיו שם וקיימו מנהגים בסתר. כמו ברוב הקהילות בעולם, הגעת היהודים לשבדיה כרוכה במסחר. באופן ספציפי, היא קשורה לדרישות חברת הסחר הבריטית הבינלאומית, "מזרח הודו" .

אהרון יצחק היה היהודי הראשו שהורשה לגור בשבדיה כיהודי. הוא נתבקש תחילה על ידי הרשויות להמיר את דתו לנצרות, אך סירב ואמר שלא יעשה זאת תמורת כל הזהב שבעולם. תגובתו הרשימה את ראש עיריית שטוקלהולם וכתוצאה, המלך גוסטב השני העניק לו אזרחות שבדית, והא אף הורשה להביא כמה משפחות יהודיות כדי שהקהילה תכיל 10 גברים לצורך מניין.
עם השנים, החלו החוקים הנוקשים ברוח הנצרות להשתחרר והקהילה היהודית החלה להתבסס. עד 1920 כבר היו בקהילה כ -5000 חברים.

בתקופת השואה הייתה שבדיה מעורבת בניסיונות הצלה של יהודים נורבגים ודנים. בין הדמויות הבולטות בהצלת יהודים היה ראול וולנברג שסייע להצלת יהודי הונגריה ועל שמו נקרא רחוב ראשי בתל אביב.
לאחר המלחמה שימשה שבדיה כנקודת שיקום לפליטים יהודים. בנוסף  לכך, שבדיה הינה חלוצה בלימודי שואה. למרות זאת קיימת אנטישמיות בשבדיה, הרבה ממנה ממקור מוסלמי דווקא.
כיום חיים בשבדיה  כ- 18,000 יהודים והקהילה ממוסדת מאוד.

ההתיחסות הראשונה ליהודים בנורבגיה היא של המלך כריסטיאן ה-4  במאה ה-16. הוא נתן אישורי כניסה לנורבגיה לחלק מיוצאי גירוש ספרד שהתפזרו במדינות רבות. המלך חשב שהם יסייעו למדינתו אך בשל התנגדות האופוזיציה, הם הוגבלו לאזורים מסויימים. ב- 1630 הם כבר קיבלו חופש מסחר ותנועה וב-1641 ניתן חופש גם ליהודים ממוצא אשכנזי.

המלך היורש, פרדריק ה-3, היה הרבה פחות ליברלי ויהודים חיו תחת משטר נוקשה בתקופתו. רק ב-1830 הוקל ליהודים וב- 1844 הושב החופש ליהודים ממוצא ספרדי. בעקבות עליית הליברליזם, יהודים זכו לזכויות נוספות והחלו להגר ממדינות בלטיות סמוכות. הקהילה הראשונה התבססה באוסלו ומנתה 136 מתוך 214 היהודים בנורבגיה. ב- 1900 כבר היו 4 קהילות יהודיות באוסלו שאוחדו יותר מאוחר לקהילה אחת גדולה. בכל אופן, כמות היהודים המקסימלית בנורבגיה לא עלתה על 2,000. בתחילת המאה ה-20 שיגשה התרבות היהודית  והוקמו תיאטראות, מקהלות, ארגונים אקמאיים ותנועות נוער.

בתקופת השואה רוב האוכלוסיה ההיהודית ברחה לשבדיה, אולם 750 גורשו על ידי הנאצים, מתוכם שרדו רק 25. כמאה יהודים לחמו במחתרת הנורבגית .
לאחר המלחמה נמצא בית הכנסת באוסלו כמעט ללא פגע למרבה ההפתעה והחל שיקום הקהילה.
כיום חיים בנורבגיה כ- 950 יהודים עם מוסדות חברתיים ודתיים כאחד.
 

המקורות היהודיים באי הולכים אחורה עד המאה ה- 17. אך מי שנחשב ליהודי הראשון ב"עולם החשד" הוא לואיס דה טורס, מי שהיה המתרגם של חוקר הארצות הנודע, כריסטופר קולומבוס והגיע עוד ב- 1492. מאוחר יותר, במאה ה-18, שימש היהודי, מוזס פרנק כאיש משפט בכיר על האי.
לאחר מלמת העולם הראשונה, הגיעו משפחות יהודיות נוספות מפולין, רוסיה ואנגליה
כיום ישנן שתי קהילות עיקריות השייכות לזרם הרפורמי.

גם לכאן הגיעו יהודים בעקבות קולומבוס. היהודים הראשונים היו מומרים וברחו מהאינקוויזציה כדי להיות חופשיים להאמין בדתם.
לאחר שהאנגלים כבשו את האי מידי הספרדים, הוענק ליהודים חופש לעסוק בדתם בגלוי. המלך צ'ארלס הגדיל לעשות והעניק להם אזרחות מלאה. ענייין זה עורר את הקהילה היהודית באי הקאריבי והחלו להגר אליו יהודים מברזיל, אנגליה ועוד. הקהילה שגשגה והקימה מוסדות יהודיים. אחד המשוררים היהודיים הגדולים של התקופה, דויד לופז לגונה, חי בג'מייקה וכתב ספר שירים  שהיה הספר הראשון שיצא לאור תחת שלטון אנגלי בג'מייקה.

במאות ה-16 ה- 17, החלו איסורים חמורים על יהודים, אך למרות זאת הקהילה גדלה והייתה פעילה מאוד בעסקי הסוכר והוניל. רק ב- 1831 קיבלו היהודים שוויון וזכות בחירה. משם הדרך הייתה קצרה. ב- 1849, 8 מ-47 חברי בית הנברחים של ג'מייקה היו יהודים, כולל דובר הבית והאסיפה אף לא התכנסה ביום כיפור של אותה השנה. ב- 1881 הקהילה מנת כבר 2,535 חברים.
לאחר תהפוכות רבות, הגיע מספר של היהודים כיום לכ- 200, החיים בעיקר בעיר קינגסטון. לקהליה יש בתי כנסת וארגונים יהודיים פעילים בה.

מדינה לא מוכרת וללא השפעת בינלאומית רבה, אך גם בה חיים יהודים. יתרה מזאת, הקהילה שם היא בין העתיקות ביבשת.  בסביבות השנה 1500, נמלטו רבים מיהודי ספרד ופורטוגל להולנד כדי להינצל מאימת האינקוויזיציה. מהולנד היגרו היהודים למושבה בברזיל, אך לאחר שזו נכבשה בידי פורטוגל, היגרו צפונה לסורינם והתיישבו שם כבר  ב- 1639. הקבוצה הבאה של יהודים הגיעה מאנגליה ב- 1652. במהלך המאה  ה- 16 התבסס מעמדם הכלכלי של יהודים בסורינם, בעקבות אחזקת מטעים רבים. במאה ה- 18 כבר החזיקו היהודים 115 מתוך 400 המטעים במדינה.
לקראת סוף המאה החלו חיכוכים עם המשטר ההולנדי במדינה ומעמדם התדרדר. הם איבדו את רוב רכושם, עד לכדי אחזקה ב- 46מטעים בלבד.
אולם הקהילה המשיכה לצמוח וב- 1825 כבר לא היה צורך בחוקים מיוחדים כיוון שהם זכו לשוויון מלא.

בסוף המאה ה -19 ותחילת המאה ה- 20, עם ביטול העבדות, איבדו היהודים את כוח העבודה הזול שלהם והמצב הכלכלי התדרדר עד כדי כך שנותרו שם רק 500
יהודים מתוך הקהילה המשגשגת.
היום חיים בסורינם כ - 200 יהודים בערך, להם יש עיתון קהילתי ובתי כנסת, חלקם בגדר אוצר היסטורי.