איך נולד מהפכן?

רוח המחאה חגה סביבנו, הקול החברתי לא פוסק להדהד ברחבי הארץ, הפה החברתי אינו סותם. זה זמן רב שחיכו להתרוממות רוח שכזו, לרעש מתוך צורך אמיתי בשינוי, עמידה על זכויותינו הבסיסיות לחיים תקינים. נראה שהגפרור שהצית את להבת המחאה הוא התרופה לחלק מתחלואות החברה, גפרור כמו שידענו בשיעורי ההיסטוריה, עת למדנו על המהפכות הגדולות שידע העולם.

רוח המחאה מרגשת אותי, מעלה בי את המחשבה על האדם הראשון שהחליט שנמאס לו, על הגפרור העיקש שלא כבה. מסיבה זו כדאי שנזכר במהפכנים הגדולים שידע העולם, במלחמות החברתיות הענקיות ששינו את פני ההיסטוריה.

ארנסטו צ'ה גווארה דה לה סרנה - 1928- 1967

נולד ברוסאריו, ארגנטינה להורים ממוצא אירי, ספרדי ובסקי. הוריו היו דעתניים מאוד, בעלי דעות ליברליות מאוד. הם היו אמידים וחיו חיים בורגניים נוחים וטובים. אביו היה מהנדס בניין בעל דעות שמאלניות, אימו הייתה אינטלקטואלית, חזקה ואסטרטיבית ביותר. היא שימשה לו כמורה, בתקופה בה נאלץ להשאר בבית בגלל מחלת האסטמה שאובחנה אצלו.

כשהיה ילד, צ'ה נהג לעלעל בספריו של קרל מרקס. הוא הושפע מכתביו מאוד ופיתח גישה דעתנית אסרטיבית כלפי עוולות חברתיות. את לימודיו החל בקורדובה, אז למד הנדסה. לאחר שסבתו חוותה אירוע מוחי החליט צ'ה לשנות את דרכו ובחר בלימודי רפואה בבואנוס איירס. לימודיו הביאו אותו במגע עם החלק העני והמסכן יותר של האוכלוסיה. בין השנים 1949- 1952 הסתובב צ'ה במקומות רבים בדרום אמריקה - הוא התוודה בצער רב לכמות הסבל שהעולם מכיל, לעוני ולמחסור. דעותיו הפכו מוצקות יותר ויותר ככל שטייל ולמד את העולם. הוא החל לתעב את האימפריאליזם הקפיטליסטי כמחלה המכרסמת בחברה, אז התעוררו בו רגשות מהפכניים, שבסופו של דבר גרמו לו לעזוב את לימודי הרפואה טרם סיים, כדי לעזור בפעילות חברתית ענפה.

בשנת 1955 פגש בשותפו לעתיד פידל קאסטרו, מהפכן שלא האמין בדרכו של השליט בטיסטה שהיה כעריץ בובה קפיטליסטי בעיניו. הכרות השניים שינתה את מציאות החיים בקובה לנצח. לימים, הפך גווארה למפקד החשוב ביותר בצבא הגרילה של קאסטרו ועל כן כונה "אל קומנדנטה".

בשנת 1958, נכנס צ'ה עם כוח קטן למתקפה חסרת סיכוי נגד צבאו של בטיסטה. סיפור הלחימה שם הפך מיתוס שכן כנגד כל הסיכויים, צ'ה הצליח להוביל את צבאו הקטן לניצחון - נקודת מפנה חשובה ביותר במהפכה הגדולה שנולדה לאחר מכן. בשנת 1959 עלה קאסטרו לשלטון, דבר שסימן את הצלחתה של המהפכה ואת קץ שלטון הרודנות בקובה.

צ'ה מצא את מותו בשנת 1967 כאשר נסע לבוליביה כדי לחולל שם מהפכה זהה לזו שהתרחשה בקובה. הוא נתפס על ידי הצבא הבוליביני והוצא להורג במספר יריות. כיום, צ'ה גווארה הינו סמל לכוח נפשי ואומץ חלוצי. הוא אחד הסמלים המובהקים ביותר למהפכה בשם אידיאליים חברתיים, ולכוח חברתי שפורץ ומצליח לשנות.

נלסון רוליהלאלה מנדלה - נולד ב1918

נלסון מנדלה נולד ב"מבזו" שבדרום אפריקה. הוא החל את לימודי המשפטים ב"פורט הייר", שם היה חלק משביתת סטודנטים שנלחמה על זכויות האדם. בעקבות השביתה הוא סולק מלימודיו, אותם המשיך ביוהנסבורג. בשנת 1942 הצטרף למפלגת השחורים "הקונגרס הלאומי האפריקאי". כעבור 10 שנים היה רכז בקמפיין ההתנגדות למשטר האפרטהייד. הוא טייל בין מחוז למחוז וארגן פעילויות מחאתיות נגד האפליה הגזעית; נגד היחס המזלזל כלפי שחורים על שום צבעם. פעולותיו נדונו בבית משפט והוא קיבל צו יציאה מיוהנסבורג ומאסר על תנאי. בשנת 1952 הקים מנדלה את משרד עורכי הדין השחור הראשון.

לאחר אירועי "שארפוויל" בשנת 1960, הקונגרס הלאומי בו היה חבר מנדלה הפך לבלתי חוקי בעליל. מנדלה נעצר לשנה. אז כבר היה לו ברור כי יש צורך בהקמת מחתרת וזרוע צבאית של הקונגרס. בפיקודו, יצאה המחתרת למשימות חבלה במתקנים שונים של הממשלה. בשנת 1962, בעת אימונים שערך לצבאו באלג'יריה, נעצר מנדלה באשמת יציאה לא חוקית  מהארץ והסתה מחאתית של אזרחים. הוא נידון למאסר של 5 שנים. בעת שישב בכלא הואשם בפעילות טרוריסטית ומעצרו הוארך לתקופה של מאסר עולם.

הוא היה כלוא במשך 27 שנים, והפך לסמל ההתנגדות במשטר האפרטהייד. בשנת 1990 שוחרר מנדלה מהכלא בעקבות הסכמה להשעות לבנתיים את המחאה האלימה ולפתוח במשא ומתן מול השלטון. בעזרת הנשיא דה קלארק, עימו התדיין מנדלה עוד בהיותו בכלא, הצליחו השניים למוטט את המשטר הגזעני וליצור תשתית דמוקרטית ראויה, בה גם שחורים זכאים להצביע ולהביע דעה. בשנת 1993 זכו השניים בפרס נובל לשלום על פעילותם העיקשת והנכונה.

בין השנים 1994-1999 כיהן מנדלה כנשיא השחור הראשון בדרום אפריקה. הוא הקדיש את תקופת נשיאותו ליצירת תשתית שיוויונית וראויה עבור כלל אזרחי המדינה. עד היום פעיל מנדלה במגוון רחב של ארגונים חברתיים שבבסיס קדושתן עומדות זכויות האדם וחופש הביטוי. מנדלה אף זכה בכינוי "אבי האומה" על ידי תושבי דרום אפריקה.

יואי פרסי ניוטון - 1942- 1989

נולד ב"מונרו", לואיזיאנה. את השיעור הפורמלי הראשון קיבל רק לאחר שסיים את לימודי התיכון בלואיזיאנה מבלי שידע כלל קרוא-כתוב. עת התבגר הוא השלים דוקטורט בפילוסופיה, דבר שמסביר את הזעם שהתעורר בו וגרם לו לצאת למלחמות חברתיות נועזות.

בשנת 1966, לאחר רצח מלקולם אקס ובעת פעילות ענפה של מרטין לותר קינג, הקים יואי ארגון בשם "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". המפלגה ביטאה את צרכיה ומחסוריה של החברה, תוך קריאה לתיקון מיידי של כלל העוולות החברתיות הנעשות על בסיס גזע. הם דרשו תעסוקה, את נטרול בעלי ההון, מגורים ראויים למשפחות, השכלה ראויה, סוף לאלימות גזענית, שחרור של שחורים שנכלאו על לא עוול בכפם - הם רצו צדק חברתי!

שנה לאחר מכן, שנת 1967, נורה יואי והואשם ברצח של שוטר לבן. מעצרו של יואי היה כאש בשדה קוצים, שכן החברה החלה גועשת באותה תקופה. בין שנים אלו צמחו כל המהפכות החברתיות ששינו את פניה של ארה"ב לנצח - המהפכה הפמיניסטית וההומוסקסואלית היו גם הן על סדר היום הציבורי. לצד "וודסטוק" וילדי הפרחים התרחב הארגון ומצא "אחים" נוספים בשאר הגזעים המקופחים דאז, מקסיקנים, היספנים, סינים ועוד. האידיאולוגיה והערכים הנוקבים של הארגון התפשטו ברחבי ארה"ב ומחוצה לה. הם אף הגיעו לישראל בשנת 1971 ויצרו את "מהפך 77'", עת עלתה מפלגת הליכוד לראשונה לשלטון ושמה קץ לשלטון מפא"י ההגמוני. צ'רלי ביטון, ראובן אברג'יל וסעדיה מרציאנו היו חלק מהנפשות הפועלות שהביאו לשינוי הדרמטי.

רוב מנהיגי "הפנתרים השחורים" בארה"ב נאסרו או נרצחו וכמוהם גם יואי שנרצח בשנת 1989 בעת "עסקת סמים". רבים מאמינים כי זו בדיה שיצרה הממשלה האמריקאית, מאחר והיא עמדה מאחורי ההתנקשות בו.

ולדימיר איליץ' לנין - 1870-1924

נולד ב"סימבירסק" שברוסיה למשפחה מהמעמד הבינוני. אימו הייתה מורה, אביו היה מפקח בבית ספר, שניהם עבדו ופרנסו את משפחתם בכבוד. לנין היה תלמיד שהשקיע בלימודיו ועל כן הצטיין, לא הייתה לו כל הכוונה מבית או אש שתצית את הרוח המהפכנית שבו. כשהיה בן 17, אביו נפטר מדימום בראשו, שנה לאחר מכן אחיו הוצא להורג בעקבות חלקו ברצח הצאר. אז החלה המשפחה להרגיש בקושי הכלכלי להתקיים ברוסיה. לנין החל ללמוד ולהבין את הכלכלה והשלטון הרוסי תוך יצירת אנטגוניזם כלפי המשטר הצארי. רגשותיו הפכו במרוצת השנים למהפכניים והועצמו בתקופת לימודיו. בתקופה זו הוא נתקל ברעיונותיו הסוציאליסטיים של המהפכן הנערץ גאורגי ולנטינוביץ' פלחנוב ובדעותיו הקומוניסטיים של קרל מרקס.

לאחר שפגש את פלחנוב בשנת 1895 הוא נאסר באשמת פעילות מחאתית. בשנת 1897 הוא הוגלה, כמו מהפכנים רבים אחרים, לסיביר עד שנת 1900. הוא לא חזר לרוסיה עד שנת 1917, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, אז חיכו לו מעריצים רבים שרצו ללכת בדרכו המהפכנית. הוא לקח על עצמו את המהפכה הסוציאליסטית ואף צלח בה בסופו של דבר. הוא האמין בערכים יקרים מפז המקדשים את האתאיזם, את עלייתו של מעמד הפועלים, חינוך הולם לכולם והלאמת התעשייה המדינית. בעצם הוא היה מרקסיסט עם המון קוצים על הישבן, שנלחם עד זוב דם, תוך סיכון החופש האישי והאזרחי שלו למען חופש לאומי.

לנין מוגדר כיום כמהפכן הגדול ביותר של המאה ה-20. למהפכה שיצר היו ועוד יש הדים בכל העולם.

ללנין ולשאר המהפכנים הדגולים שהוזכרו לעיל, הייתה תשוקה בלתי נלאית בלב שחיכתה לצאת החוצה. התשוקה שלהם באה מתוך ידע, מתוך הבנה של העולם והפלחים השונים של האוכלוסייה המרכיבה אותו. אומנם כל אחד הונע מתוך מציאות חיים אחרת ומתוך עוולות חברתיות אחרות, אך לכולם מכנה משותף אחד, מכנה משותף שהצית את הגפרור - זעקה ענקית מתוך יאוש חברתי שיש לעורר! אמת פנימית שפורצת החוצה ללא מעצור. השאלה הנשאלת היא האם לדפני ליף, מייסדת "מחאת האוהלים", שכבר הצליחה לחולל שינוי במדינתו הפצועה, יש את הדבר היחיד הזה? הכוח הנפשי והרדיפה אחר הצדק?
האם גם היא תצליח לעורר פה את העם, לשנות את מציאות החיים של בני המעמד הבינוני בישראל.

סוד ההצלחה של המהפכנים הגדולים שנחרטו על דפי ההיסטוריה הינו חלק מתחושה אמיתית שמתחילה מהלב, יוצאת החוצה ומשתלחת בסביבה הקרובה ולאחר מכן מאבדת שליטה ושולחת זרועותיה לכל עבר. צאו לרחובות והשמיעו את קולכם, הרי בסופו של יום חברי הכנסת עובדים אצלנו והיום הבוס עצבני! זוהי קדושתה של הדמוקרטיה, זוהי הדרך האזרחית הטובה ביותר לנהל את החברה. מדהים לצפות במהפכה חברתית נולדת לנו מול העיניים, מדהים לגלות שגם ב"דור הפייסבוק הרדום" קיימים צ'ה, מנדלה וחברים, שלא יפסיקו, כל עוד הם לא יקבלו את מבוקשם, להלחם בעוולות השלטון ובעלי ההון - מי ייתן ושינוי אמיתי שכזה יפרח במלוא הדרו גם בארצנו - יישר כוח!

כתבה: חן שאול.