קונור לונג בן השמונה הוא ספורטאי מוכשר שאוהב להשתתף בתחרויות שונות בעיר הולדתו, נאשוויל בארה"ב. בין אם מדובר בריצה, אופניים או בשחייה, בטוח שקונור יכול היה להגיע מהר יותר לקו הסיום אם לא היה לוקח איתו משהו שללא ספק מאט את ההתקדמות שלו, אבל עליו הוא פשוט לא מוכן לוותר: אחיו קיידן בן השש, הסובל משיתוק מוחין. האחים המרגשים האלה לבית משפחת לונג, המכנים את עצמם 'קבוצת לונג', קיבלו לאחרונה עניין רב מהציבור לאחר שהופיעו בכתבה מיוחדת בערוץ הספורט האמריקני ESPN.

אין תמונה
"הוא ראה בעיתון מודעה לטריאתלון לילדים, ופשוט הודיע ששניהם ישתתפו יחד". קונור סוחב את קיידן במשחה

"לעולם אל תגיד לעולם לא"

קיידן, שאובחן כסובל משיתוק מוחין כשהיה בסך הכל בן ארבעה חודשים, אינו יודע לדבר ואפילו לא ללכת, אבל בזכות אחיו הגדול והעקשן, הוא זוכה לשחות במים, ולהיות חלק מתחרויות ריצה. למרות שמשיכתו של קיידן במים דורשת מאמץ גדול מאוד מקונור, העניין רק מאתגר ומדרבן אותו להצליח, והוא אומר: "יש פתגם שאומר: לעולם אל תגיד לעולם לא".

הוריהם של האחים, ג'ני וג'ף לונג, מודים שבהתחלה לא חלקו את הרוח האופטימית אותה משדר בנם. "כשזה קרה כמעט התאבלנו על קיידן", הם אומרים בכנות. "התאבלנו על אובדן של הילד שחשבנו שיהיה לנו. כזה עם יכולות נורמליות. אחרי שהשלמנו עם המצב פתאום נכנסה בנו אנרגיה חדשה, והחלטנו שהילד שלנו לא יחיה את חייו בתוך הבית. הוא יכול לצאת, יכול ליהנות ולעשות דברים. כל מה שצריך הוא כח רצון".

קיידן, שלא כמו רוב הילדים במצבו, הולך לבית ספר רגיל ולמד לדבר בשפת הסימנים. הוא משחק עם אחיו, שאוהב מאוד להצחיק ולדגדג אותו. "הוא נורא מגניב ומצחיק", מעיד קונור על אחיו הקטן והאהוב. "והוא לא מתעצבן אף פעם".

קיידן אוהב את המים ומבלה הרבה בבריכה, שם שריריו יכולים להירגע, וגופו חש קל וחופשי יותר, וכשהודיע קונור שהוא מעוניין לצרף את אחיו למשחה, מאמנת קבוצת השחייה לא התנגדה. "להראות כזו תשוקה ומסירות בגיל צעיר כל כך – זה פשוט מדהים", אומרת המאמנת מנדי גילדרסליב. "כל כך הרבה אנשים חסרים את התכונות האלה. אני עוזרת להם במה שאפשר, דואגת שיהיה להם את הציוד המתאים ושהכל יתנהל באופן בטיחותי, ואין כמו החיוך של קיידן כשהוא שומע את שאגות הקהל המשולהב".

אין תמונה
"כל מה שצריך זה כח רצון". קונור (מימין) מחבק את קיידן

טריאתלון משותף

"קונור תמיד רצה לנסוע עם אחיו באופנייים אבל זה היה בלתי אפשרי", נזכרת האם, ג'ני. "אלה הדברים ששוברים את הלב של כל הורה. יום אחד הוא ראה בעיתון מודעה לטריאתלון לילדים, ופשוט הודיע לי ששניהם ישתתפו יחד. בהתחלה נבהלתי, אבל אז נזכרתי שאסור לומר לילד שהוא לא מסוגל למשהו, אז יצאנו לחפש פתרונות בעזרתם של ארגונים שונים שמתמחים בנושא".

"ביום התחרות היינו מאוד מתוחים", מספר האב ג'ף. "מעולם קיידן לא יצא מחוץ לאיזור שאנחנו מכירים ויודעים עליו, ולא היה לבד, ועכשיו הוא טס ברחובות עם אחיו, על עגלה שנגררת מאחורי אופניים. כססנו ציפורניים וחיכינו שהם יעברו את קו הסיום. כשהם הגיעו זה היה רגע מאוד מרגש עבורנו. עברנו את כל הרגשות האלה פעמיים נוספות, עם הריצה והשחייה, כמובן".

לאחר שחצו את קו הסיום אמר קונור הנרגש: "אני והוא לא זוכים לעשות ביחד הרבה דברים כאלה. זאת הרגשה נורא מחברת". לא היו מרוצים מהשניים, כשענדו להם סביב הצוואר שתי מדליות זהב מנצנצות. "אם אני מחליט ומשקיע הרבה מאמץ, ואומר שאני יכול, אז אני יכול". סיכם קונור. "וככה גם קיידן".

>> מיכל דליות: "הורים צריכים לעודד את ילדיהם גם כשהם נכשלים"